Village girl with high heels

פרק 19

טלטלתי את השלשלאות בכוח עד שראשי פעם בכאב.

לא יכולתי לסבול את העובדה שמענים את אריק יותר רק בגלל פליטת הפה שלי,ואולי גופותו נזרקת כעת לתוך תנורי הבעירה.

נבהלתי רק מהמחשבה על כך וחזרתי לטלטל את השלשלאות.

ניסיתי להירדם מקודם,אך לא יכולתי,לא כאשר צרחות כאב בלתי פוסקות הידהדו בין קירות המקום."את מוכנה לתורך?" קול מחוספס נשמע מאחוריי הסורגים וקטע את טילטול השלשלאות שלי.

הסתובבתי להביט בו,אך פניו היו מכוסות במסכה שחורה ואטומה ללא חורים לאוויר אפילו.ועל ידיו,כפפות מוכתמות בדם טרי עם ריח עז.

לא עניתי ועצמתי את עיניי,ראשי עדיין מפונה אליו.

הוא נכנס,ידיו שריריות,לנוס ממנו בהחלט לא הייתה אפשרות."פנייך יפות,וגופך...ישלך מזל שהנסיך וויליאם הטיל פקודה לא לגעת בגופך,גברים רבים פה לא ראו פרחים כמוך כבר הרבה זמן" העביר כמה אצבעות על אגני.

נשפתי בכבדות,עדיין שותקת,"זה יכאב" אמר ותפס בשיערי,פותח את מנעול השלשלאות.

הוא גרר אותי מעט,"קפלי את ברכייך" פקד וקיפלתי אותן בצייתנות.

הוא הוציא סכין חדה מתוך כיסו,"ממ.." מילמל,מעביר את שפתיו עליה.שאריות דם שנשארו על הסכין,נמרחו על שפתיו.

הרגשתי את להב סכינו מלטפת את גרוני,מטפסת אל צווארי ויורדת לגבי.

מחזיקה בשמלתי הקרועה מקדימה,גבי היה חשוף לגמרי וקור טיפות הדם שנשארו על הלהב גרמו לגופי לרעוד.

דם,דם בכל מקום ואני נמצאת בתוך השלולית האדומה.הסכין שלו נפולה על ידי,"את מתכוונת להישאר שם עוד הרבה זמן?" שאל אותי קול מוכר.

הבטתי בדלת,המומה,"אבא.." התרוממתי מחזיקה בשמלתי.

הוא משך את ידו והוליך אותי אחריו,"וויליאם משחרר אותך" אמר אך קולו לא היה מספיק משכנע."זו מלכודת" שיחררתי את ידו משלי,"אתה לא באמת מאמין לו!" חיקיתי אותו כמו בפעם ששאל אותי זאת,ונדהמתי לאור תמימותו."את מעדיפה להמשיך,לשבת בתוך החדרון הזה? שאל ופתח את השער.

החשד שלי גבר כשהשומרים לא עמדו על יד שער חדר העינויים."איפה השומרים?" שאלתי לבסוף."הרגתי אותם" חייך מעט, הופתעתי מאד."השמיים הבהירים של שבדיה,חשבתי שכבר לא נתראה" הגנבתי חיוך."עלולה להופיע סערה,אל תתני לשמיים הבהירים להטעות אותך" אמר."תעלי לחדרך,תרצי להחליף בגדים אני מאמין" הביט בשמלתי הקרועה."תודה" מילמלתי כדרך אגב,והוא רק חייך.

רצתי לתוך הארמון,הוא היה שומם,אף אחד לא היה בתוכו,ומיהרתי לחדרי.

סגרתי את הדלת אחריי ונדהמתי לגלות כי הארון שלי היה ריק,חוץ משמלה אחת.

שמלה לבנה,ינומה ונעלי עקב לבנות עמדו על יד הארון."תתלבשי" פקד עליי קול מאיים מאחור.

הסתובבתי זועמת, אך קפאתי מיד,וויליאם עמד שם,ידו מונחת על גרונו של אבי עם סכין.

הוא היה לבוש בחליפה חדשה,חליפת החתונה הידועה של האצילים."אתה סוחט אותי כדי להתחתן איתך?" שאלתי מביטה באבי חסר האונים.

הוא משך בכתפיו,"תלבשי את מה שמונח מולך,או שהדבר האחרון שתראי הוא חתיכות מגרונו של אביך על רצפת החדר" אמר באיום שצימרר אותי.

ללא ברירה,נעמדתי מאחורי דלת הארון,היא כיסתה את גופי ממנו והחלפתי את בגדיי,"יותר מהר" האיץ בי.

נעצתי את הינומה בראשי,נעלתי את הנעליים ונעמדתי מולם,נגעלת מעצמי.

הוא שרק שריקה רמה,"כמה חיכיתי לרגע הזה,יפהפייה שלי..התקדמי אליי" זרק את אבי אל אחד השומרים שצצו מאחוריו.

נשכתי מעט את שפתיי והתקדמתי באיטיות,כמה צעדים ממנו הוא כבר היה חסר סבלנות ומשך את גופי אליו."את שלי.." לחש באוזני כשפניי היו קרובות לשלו.

התקדמנו לחצר המלכות,בדרך הסביר לי ששם תתרחש החתונה,"מה יוצא לך מזה שאתחתן איתך?" שאלתי בדרך."המלכה קסנדרה אמרה שהכפר לא יצטרך לשלם מיסים,אך לא אמרה מה הרווח שלכם,במיוחד כאשר אין עכשיו את הכפר יותר" הוספתי,ונזכרתי באוליביה ומאז המכתב ששלחתי לה עברו ימים רבים,והיא עדיין לא כאן,תהיתי מה עלה בגורלה של חברתי.

הוא הירהר מעט,"המעטפה בצבע  התכלת" ענה אך לא הספקתי לאמר דבר והגענו לחצר.

היא הייתה הומה באנשים,אלפי אצילים,סריסים,דוכסים ואף חיילים התכנסו סביב במה בינונית אשר עליה עמד כומר.

מאחורי הבמה היה וילון,שחור כהה,מאד לא אפייני לחתונות.אך התעלמתי ממנו כאשר ניגשנו לכומר.

אני לא יכולה לעשות את זה,גוש ענק חסם את דרכי הנשימה שלי,הצצתי בוויליאם ונגעלתי כל כך.

נשפתי בכבדות כאשר הכומר החל לברך אותנו,דיבר על תפקידיי כנסיכה ומלכה לעתיד,רגליי החלו לרעוד,לא יכולתי להסביר את ההתנגדות הקשה שתקפה אותי,משהו חזק באווירה עודד אותי לאמר לא.

וויליאם שילב את ידי בשלו,"בהחלט" ענה כאשר הכומר שאל אותו אם הוא מסכים להינשא לי."ליליאנה סקארד,בתו של ג'ונתן סקארד מכפר פיטאו,האם הינך מסכימה להינשא לוויליאם פדריקוב הראשון מבית ממלכת בולידן?" וכל העיניים נסקו אליי.