מזמן לא התרחקתי ככה בתוך היער,האדמה פוריה מקושטת בפרחי הסתיו הכתמתמים,העצים כבר לא אותם עצים שחורים וחשוכים כמו אלו שסובבים את הכפר,אלא בהירים ומלאי פירות וצבעים."מקום מצוין לצוד,לו יכולתי" מילמלתי,כשנזכרתי בכאב כיצד ג'ונתן הביא לכפר את הראשים של הוריי על כך שחצו את הגבול.
חנקתי דמעה שהתאמצה לצאת,"ליליאנה" נזכרתי והמשכתי בדרכי.
יכולתי לראות את הדגל הירוק של בולידן מתנופף אל השמיים הבהירים,כשלפתע שיירה ארוכה של חיילים וסוסים חצתה את דרכי,הם דהרו היישר לתוך הכפר.
הבטתי בעצים הכהים שהיו מאחוריי,שהיו שייכים לכפר,ואז בדגל,נקרעתי מבפנים,לא בטוחה במי לבחור.
סגרתי את הדלת מאחוריו,"על מה אתה מדבר?" נחרדתי ממילותיו.
אריק תפס בגופי ומשך אותי אליו,"אני מצטרף לחיילים,אנסה להרוג כמה שאוכל כדי למנוע מהם להיכנס לכפר" הסביר לי,"את חייבת להישאר מוגנת,תבטיחי לי" התחנן."מבטיחה" הינהנתי בפחד,ולפני שהספקתי לומר מילה נוספת,הוא נישק אותי,נשיקה רכה אך מלאת חששות.
כשהרפה את שפתיו הורדרדות משלי,יצא מהחדר ורץ אל עבר דלת הארמון.
סגרתי אחרי אריק את הדלת,ונפלתי על ברכיי מאחוריה,מעבירה את אצבעותיי על השפתיים שלי.
דמעות הציפו את פניי,עד שדפיקה רמה בדלת הקפיצה אותי.
ניגבתי את הדמעות במהירות ופתחתי אותה הכי רגיל שיכולתי,"וויליאם.." זייפתי חיוך וגופי רתח מזעם.
הוא תפס בידי ומשך אותי אחריו,"לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי סוגרת אחריי את הדלת ומנסה להתנגד."תירגעי" פלט,נכנסנו לתוך חדר משרדי ובמרכז השולחן ישב אבי,פרצופו אומלל."שבי " פקד עליי וויליאם ומיד הגניב חיוך,נהנה מהשליטה.
התיישבתי,רחוקה ממנו ככל האפשר."ליליאנה,יש לי חדשות איומות!" אמר בקול כה מזויף שגרם לרגלי לרקוע,"כפר קרייס תקף את כפרך ליליאנה,כולם נהרגו,חוץ מאלו שהצלחנו להציל,מזל שהחיילים שלי עברו שם במקרה" אמר ובקולו צער מזויף.
הבטתי באבי,פניו האדימו,לא מעצב אלא מכעס,מזעם.
העמדתי פניי המומה ואז דמעות נזלו מתוך עיניי האדומות,אלו היו דמעות אמיתיות,חשבתי על אריק ואוליביה."את תמיד מוזמנת להישאר פה,גם אתה ג'ונתן" אמר וחיבק את כתפיי.
התנערתי ממנו,"אחזור לחדרי להתאבל" מילמלתי ויצאתי אל החדר שלי.
אחריי רץ אבא,"את לא באמת..מאמינה לו?" שאל כשהתרחקנו.
דחפתי אותו ממנו,"אני לא רוצה כל קשר אליך ג'ונתן,שם המשפחה שלנו אומנם זהה,אבל דמי אחר.שלך מורעל,רעל מלכות ואני לא רוצה להיות חלק ממנו" התרחקתי ממנו,ונשפתי בכבדות.
יכולתי להרגיש את מבטו ההמום דוקר את גבי,פתחתי את דלת החדר והחזקתי בשידה עם המראה.
הבטתי בעצמי בגועל,רציתי לקרוס,ליפול לתוך תהום ולהיבלע בה.
לקחתי את אחד הבשמים שעמדו על השידה והתרחקתי,זורקת בכוח את הבושם על המראה.
הרסיסים ניתזו לכל עבר,התרסקו והתנוססו על כל הרצפה.
חבריי בסכנה,משפחתי בגדה בי ואני עומדת כאן נערה כפרית עם נעליי עקב.
**
לאחר מספר שעות החלטתי לצאת לטייל בחצר.
בדיוק באותה הדרך בה טיילתי עם אריק,הלכתי עם שמלתי ונעליי השחורות,"לאות אבל" גיחכתי לעצמי.
נשמתי את אוויר הערב,חוזרת אל הארמון.
בתוך הארמון,בלובי,וויליאם דיבר עם אחד החיילים,זיהיתי לפי לבושו.
התחבאתי במהירות מאחורי קיר תמונות,מצוטטת."לקחנו בשבי את מי שביקשת,כולל בוגד אחד שהרג כמה מחיילינו" סיפר החייל.
שמעתי את הפליאה בקולו של וויליאם,"מצוין לגבי השבי,אבל הבוגד,מיהו?" שאל."אריק בארקין,הדוכס ובנו של צ'ארלס בארקין" ענה החייל.
כיסיתי את פי בידיי,חונקת את הדמעות והגוש החד שדקר את גרוני."למה שיבגוד?" המשיך וויליאם,"הוא אציל נאמן" הוסיף."כך גם אני חשבתי הוד מעלותך,אך אינו מדבר" נאנח השומר ושמעתי את צליל אצבעותיו משחקות בחרבו.
עינויים",חשבתי וליבי התרסק לחתיכות."כמו בחלום שלי",ברחתי מין המקום".
YOU ARE READING
Village girl with high heels
Romance.ליליאנה סקארד, חיה בכפר קטן בשבדיה בשנת 1826 .מועמדת להבחר כראש מועצת הכפר, עד שמשפחתה בוגדת בה .בסיפור היא מכירה גבר אשר משנה את חייה, ויחד איתה הוא חווה את סיפור ההישרדות שלהם
