Village girl with high heels

פרק 26

אותו מסדרון צפוף, צר ולח. אותם חדרים קטנטנים, מיטות ללא מזרונים וארון בעל דלת אחת ובתוכה בגדיהם. "מזעזע" אמרה אוליביה, מביטה בחדרי המשרתים, "תנאים נוראיים" הנידה בראשה. "עכשיו את מבינה למה אני רוצה להציל אותה?" עניתי, מתקדמת לחדרה של ג'ולין. כמה מהחדרים היו כבר פתוחים, "נראה שכמה מהם כבר הלכו" הודיעה אוליביה, "נמהר" הוספתי והתחלנו להתקדם הכי מהר שיכולנו בתוך השריון הכבד. ולבסוף, הגענו לדלת שלה. "זה כאן" לחשתי.

אוליביה הינהנה ונקשה על הדלת כמה נקישות. בחדר שמעתי כמה תזוזות, אבל שום קול לא יצאה מתוכו. אוליביה החליפה איתי מבטים, "אחורה" אמרה לי, לקחתי כמה צעדים אחורה בצייתנות. היא הניפה את רגלה בבעיטה מסובבת, והדלת יצאה ממקומה עד לסוף החדר. צרחת בהלה נשמעה מצד שמאל, על המיטה. ג'ולין ישבה שם, מחזיקה ברגלייה הדקיקות. "ג'ולין!" חייכתי באושר ורצתי אליה. היא הביטה בי בפחד, והתרחקה לפינת המיטה. הבטתי בה בבלבול ואז נזכרתי שאני עדיין לבושה בשריון. הורדתי אותו במהירות וזרקתי את הקסדה הצידה, "את זוכרת אותי?" התקרבתי אליה צעד אחד. היא הביטה בי המומה, משחררת את אחיזת ידיה מגופה, "הנסיכה.." מלמלה. "הנסיכה!" צעקה וקפצה אל זרועותיי. היא חיבקה אותי הכי חזק שיכלה וחיבקתי אותה גם אני, מצמידה את זרועותיי אל גופה הרזה. אפילו אוליביה לא יכלה שלא לחייך למראה הזה. "ג'ולין, זו חברתי אוליביה ואנחנו הגענו להוציא אותך" הבטתי בה, מעבירה כמה משערותיה לאחור. היא הינהנה, "אני לא יכולה לחכות לראות את אמי" חייכה ותפסה בידי. החוורתי, מחליפה מבטים עם אוליביה.

יצאנו מחדרה של ג'ולין, ולידו שכן חדרה הקודם של אלנה. "רק רגע" אמרתי ונכנסתי לחדרה, פתחתי את הארון ובו עדיין הייתה שמלת המשרתת של אלנה, היא הייתה אדומה וכהה מעט. הפכתי אותה מבפנים לבחוץ והתקדמתי חזרה לג'ולין ואוליביה, "בדרך ליציאה ג'ולין את חייבת להיות מאד שקטה, ולא לעזוב לי את היד" חייכתי אליה ועטפתי אותה בשמלה הארוכה של אלנה. היא הינהנה והצביעה על חדרה, "הקסדה שלך עדיין בפנים, הנסיכה" אמרה לי. רצתי בחזרה לחדרה של ג'ולין וענדתי את הקסדה חזרה על ראשי, "תודה" ליטפתי את ראשה. "נצא?" שאלה אוליביה, הינהנתי והתחלנו בדרכנו חזרה לשם. "לא נוכל לחזור באותה הדרך בה נכנסנו" אמרה אוליביה, "אך, בדרכנו הנה, השומר יצא מחדרון באחד המסדרונות והיה בו חלון." המשיכה, "והתוכנית היא שאנחנו נטפס ונצא דרכו" סיימתי את משפטה. היא הינהנה. ג'ולין הביטה בנו מבולבלת, אבל עדיין נראה כי על פניה התפרשה הקלה מסוימת, היא יודעת שהיא עומדת לצאת מהמקום הנוראי הזה.

לפתע, צעקה קולנית נשמעה מאחורינו, "בריחה! משרתת בורחת!", הסתובבנו לאחור כולנו. גבר שמנמן מעט, לבוש בכובע אשר ממנה הזדקרה נוצה קטנה ובידיו ספרים הצביע עלינו. "רוצו!" צרחתי ופתחנו בריצה, בקושי הצלחתי ללכת בשריון הברזל כך שריצה הייתה קשה פי חמישה. "כאן נצטרך לפנות ואז להיכנס לדלת הרביעית במסדרון" התנשמה אוליביה, גם כאשר היא בקושי נושמת היא מצליחה לפקד. הינהנתי במהירות, כאשר לפתע רעש של ברזל וחרבות נשמע מאחורינו, ולאחר מספר שניות רצו אלינו עשרות שומרים שהסתובבו אז ברחבה. ג'ולין השתנקה מפחד, הבטתי בה והבטתי בשומרים, נאנחתי ותפסתי בגופה, מחזיקה בה. הגברתי את הקצב בקושי, אוליביה כבר עמדה על-יד הדלת, "קדימה ליליאנה! אין זמן!" צרחה, מביטה בשומרים. לבסוף הצלחתי להכנס, זורקת את עצמי פנימה, ג'ולין החזיקה בי בפחד. "אני סומכת עלייך ליליאנה, ואני מצטערת על כל מה שאמרתי קודם" קולה של אוליביה השתלב בקול בכי קל. היא סגרה את הדלת, אך לא נכנסה פנימה. "לא! אוליביה!" צרחתי, המומה. מבחוץ נשמע רעש של חרבות מתנגשות וצרחות. המשכתי להביט בדלת שניות נוספות, לא מצליחה לעכל את העובדה שחברתי הטובה ביותר, השליכה את עצמה אל השומרים, אך ורק בכדי שאוכל לברוח. "אוליביה, הקריבה את עצמה עבורנו" לחשה ג'ולין. היא הביטה בי, ולאחר מכן הביטה בדלת והנידה בראשה. היא העבירה את אצבעותיה על גופה בסימן צלב, "תשמור עליה, אבינו" מלמלה והביטה בחלון. דמעות זלגו מעיניי והתקדמתי אל עבר החלון, הקפיצה לא הייתה גבוהה כלל. תפסתי בג'ולין וקפצנו מטה, לא מעזה להביט לאחור.

--------------------------------------------------

A big credit for the book's cover to the amazing and talented whisperred.