Village girl with high heels

פרק 27

לרוץ. זה כל מה שעשינו, רק רצנו. לא הבטתי לאחור, לא העזתי. ידי הייתה משולבת בידה של ג'ולין ופשוט רצתי, דרך היער, דרך העצים, עוברת על יד קירות הארמון הענקי. לא היו שומרים כלל, כולם רצו פנימה לאחר ששמעו על הפריצה שלנו. הגרון שלי היה חנוק, עדיין לבשתי את שריון הברזל הכבד, אך בזמן הריצה לא הרגשתי שום כובד פיזי, רק נפשי, כובד כל-כך איום בלבי, כובד שכמעט איים לפוצץ אותו, בעקבות דבר אחד,אני השארתי את החברה הכי טובה שלי .והמושיעה של כולנו מאחור

עצור!" נשמעה קריאה מלפנים. "שומרים?" חשבתי. נעצרתי, מחזיקה את ג'ולין קרובה אליי, כאשר מין השיחים מולי קפצו שני גברים גבוהים, חטובים ורחבי כתפיים, נושאים סכינים. אריק ות'ומאס".

הבטתי בהם, נאנחת. "זו אני" מלמלתי, מורידה ממני את הקסדה וזורקת אותה הצידה. ג'ולין הביטה בהם בבלבול, ומחצה מעט את ידי. "ליליאנה" אריק הביט בי, בשוק, שפתו רעדה מעט. "אני חשבתי שכבר לא תחזרי! התכוונו להיכנס אחריכן!" הוא בקושי נשם, זורק את סכיניו, קופץ לעברי. הוא משך אותי אליו לחיבוק חם, מניח את כף ידו על שיערותי, ידו השנייה הדוקה על הגב שלי. בקושי הצלחתי להרים את ידיי, אך תפסתי בגבו עם שריון הברזל, וחיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי. לכמה שניות הרגשתי מוגנת ובטוחה. רק לכמה שניות. "איפה אוליביה?" שאל ת'ומאס, מביט בי ובג'ולין. בקושי הצלחתי להוציא מילה, "היא.." גימגמתי. "היא הקריבה את עצמה למעננו, בכדי שנברח" לפתע נשמע קולה של ג'ולין, חלש אך צלול. היא עזבה את ידי והתיישבה, מקפלת את ברכייה. ת'ומאס ואריק הביטו בנו, המומים, שפתו של ת'ומאס נשמטה והבעה של כאב חד מילאה את פניו. רק לאור מבטו, הרגשתי את דמעותיי מוצאות את דרכן על הלחיים שלי. "אני כל-כך מצטע.." לא הספקתי לסיים את משפטי והוא שמט את סכיניו לרצפה, והלך חזרה למאחורי השיחים. אריק תפס בסנטרי וקיבע אותו אל פניו, "מה זאת אומרת, הקריבה את עצמה?" הרגשתי את השוק במילותיו. הוא העביר את אצבעותיו על לחיי.

הסברתי את כול מה שקרה, את דרכנו לחדרה של ג'ולין ואת מה שקרה כאשר עלו עלינו. "היא סגרה את הדלת והמשיכה להילחם בשומרים?" הוא חיקה את מילותיי, רק הוסיף צליל של שאלה אליהן. הינהנתי בכבדות, כאב לי להיזכר ברגע הזה. "הבחורה הזו" הוא הניד בראשו. לפתע, ת'ומאס יצא מן אותם השיחים בהם הם התחבאו. "זאת אומרת שאת לא יכולה לומר שהיא נהרגה באמת. ככה את חושבת." הוא הצהיר. "זה נראה היה לי הכי הגיוני, ת'ומאס. היו שם כמעט מאות שומרים." השפלתי את מבטי. "היא בחורה חזקה, היא התגברה על מאות השומרים שהיו ביער כאשר הגיע להציל אותנו מוויליאם" הוא אמר. אריק נקש באצבעותיו, "וויליאם לא הורג! הוא קודם מענה, בודק האם יש לבן האדם מטען כלשהו, האם יש דבר שיוכל להשיג ממנו" אריק הוסיף. "אוליביה היא קשוחה מדי, לא משנה מה יעשו בה היא לא תבגוד בחבריה" ת'ומאס הניד בראשו והרגשתי כי עיניו היו מופנות אליי מעט. "אלא אם כן, הוא זכר אותה. כשהיא תקפה בחצר הארמון. אוליביה היא לא בחורה ששוכחים מהר." נזכרתי, בורחת ממבטו. הם הביטו בי בתמיהה. "שיערה אדום והיא התגברה על חצי משומריו, ולהזכירכם כיצד היא ערערה את כבודו באותו יום. אותו אחד שכולם האמינו כי הוא הנסיך החזק והאמיץ, ברח אל אימו וסגר את הדלת אחריו כאות לפחד שלו ממנה, מאוליביה." המשכתי. שניהם הינהנו, "את צודקת" אריק חייך אליי.

 ת'ומאס התקדם לעברי, והביט ישירות אל תוך עיניי. "וויליאם חושק בנקמה וכול עוד אנו חיים, הוא לא יקבל אותה." הצהיר ועיניו נצצו בזיקה אכזרית.