Village girl with high heels

פרק 24

הלילה עבר מהר, מהר מדי. התעוררתי בבוקר עם הראש על חזהו של אריק, הוא עדיין ישן, ידיו הדוקות על גופי.

ניסיתי לזוז מעט, אך הוא התעורר מיד. "כבר הגיע הזמן?" שאל בקול עייף, בולע פיהוק. "כן" לחשתי לו, כמעט שכחתי מהאינסטינקטים שלו, כחייל לשעבר. הושטתי את ידיי לעבר השמלה הלבנה שלי שנחה לצדי. חייכתי כשנזכרתי בלילה שלנו, מעולם לא חשבתי שאפתח אליו כך, סובבתי את פניי לעברו וחייכתי. "מה?" הוא שאל מחייך גם הוא, מותח את ידיו ומביט בי. "שום דבר" צחקקתי והתחלתי להתלבש. גם הוא לבש את גופייתו השחורה וההדוקה, ואז משך את מכנסיו. דקות אחדות אחר כך, התקרבו אלינו ת'ומאס ואוליביה עם שני הסוסים. "שמעתי אותך עד לקרחת היער, לילי" אוליביה פרצה בצחוק. האדמתי כולי והבטתי באריק מובכת. הוא צחק גם הוא וחיבק את כתפיי.

בזמן שנהנתם, ת'ומאס ואני הגינו תוכנית להצלת הילדה. החלטנו להיכנס דרך תעלות הניקוז, הנחנו כי שם יהיו הכי פחות שומרים ותהיה לנו כניסה ויציאה חלקה. "אנחנו נתפצל, אני צריכה איתי מישהו שיודע להילחם ומכיר את הארמון, אריק אתה תצטרף אליי." אמרה אוליביה. "אני לא בטוח שאני יודע היכן מגורי המשרתים" נאנח. אוליביה נשכה את שפתה התחתונה, "הבנתי, ליליאנה את מצטרפת אליי" החליטה. לפני שהספקתי להגיב, "אל תדאגי את לא תלחמי, רק תראי לי את הדרך" הוסיפה. "אני לא חושב שכדי שהיא תלך, יש שם יותר מדי שומרים", אריק הניד בראשו. "אני סומכת על אוליביה, ואני יודעת לרוץ מהר" צחקתי. אריק הביט בי בחיוך עקום, "אין לנו הרבה זמן, אנחנו צריכים להגיע לפני שהשחר יעלה, המשרתים יתחילו בעבודתם ואז לעולם לא נמצא אותה" אמרתי "אני לא יודעת את מי ג'ולין משרתת" הוספתי, "בואי נצא אוליביה" הוספתי בנחישות. היא הינהנה בהסכמה. "אריק ות'ומאס אתם תשמרו על הכניסה בתעלות הניקוז" הוסיפה, וקפצה על מיירה. עליתי מיד אחריה, ות'ומאס ואריק עלו על הסוס השני.

***

קשרנו את הסוסים אל אחד העצים ביער על יד הארמון. "גם ביער יש לא מעט שומרים" הודיעה לנו בשקט, אריק ות'ומאס הינהנו. "ליליאנה, את כל-כך בולטת, שמלה לבנה ביער ירוק" גיחך ת'ומאס. הבטתי בשמלה, הוא צדק. "אפטר ממנה בתוך הארמון" נאנחתי.

הלכנו באיטיות כשלפתע אוליביה ות'ומאס החליפו ביניהם מבטים, כמה שניות אחר כך הניפו את הפגיונות שלהם קדימה ופלחו גבו של שומר אחד, ואז בתנועת סיבוב כמו ריקוד זזו הצידה וקפצו על שניים נוספים ושברו את מפרקותיהם. ידעתי שמבין כולם אני הפחדנית, הכי פחות קשוחה, תמיד זו שקופאת. קינאתי באוליביה, קינאתי כל-כך בכך שהיא לא מפחדת אף פעם, בתדהמה שתמיד אחזה בכולם כאשר ראו אותה צדה או נלחמת, אפילו אבא שלי שיבח אותה הרבה פעמים. נאנחתי והמשכתי אחריהם, אך לפתע הרגשתי משיכה כואבת מאחור, מישהו מושך אותי אחורה, "אריק!" צרחתי, והוא הסתובב בשנייה ורץ לעברי, הוא ניתר מעל הקרקע ונחת על השומר שמשך אותי לאחור, נותן לו שני אגרופים עצומים לתוך הגרון, מרסק אותו בכמה שניות. "את בסדר?" שאל, סוקר אותי מעט. הינהנתי מביטה בשומר השרוי על הרצפה, "קדימה!" משכה אותי אוליביה. "הגענו לתעלות הניקוז".

הדלת עשויה מברזל, אך היא החלידה מאד והברזל נחלש. אריק נגע בכתפו של ת'ומאס, "בעיטה אחת וזהו" הודיע. ת'ומאס הינהן ושניהם התקרבו לדלת, בועטים בעיטה חלקה וחדה אשר גרמה לה להתעופף עד המשך המסדרון. אריק טפח על גבו של ת'ומאס ושניהם צחקו והמשיכו קדימה. "אז כפי שסיכמנו, אתם תשמרו על הכניסה כאן וליליאנה ואני נמצא את ג'ולין." הזכירה אוליביה, ותפסה בידי.

שלושתינו הינהנו, "נתראה בקרוב" חייכתי חיוך קטן ונישקתי את אריק על לחיו, "חסר לך שלא" קרץ לי.

הוצאתי את הפגיון שאוליביה נתנה לי מתוך צד נעליי, ושתינו רצנו קדימה. "בהצלחה!" הבנים קראו מאחור.

אחרי הליכה וזחילה, ריצה והתכופפות של כמעט שלושים דקות, הגענו אל הכניסה לארמון, אור בוהק בקע משם, כמעט מסנוור, אך דבר אחד ראינו בבירור. מאות שומרים, עומדים מפוזרים בפנים.