דמעה לחה ירדה על לחיי הבוער,החום חנק אותי והרגשתי את גופי המיוזע מתכווץ בתוך התא הקטן בו הייתי נעולה."מיירה.." מילמלתי,מביטה בשומר מחזיר את המטפחת בטעם הדם לתוך פי היבש ולוקח את קערת האוכל.
חסרת אונים ישבתי,"מיירה.." מילמלתי שוב,נזכרת בסוסה הלבנה כצחור שלי ובעיניה השחרחרות מהנהנות אליי או תומכות בי כשאני עצובה.
...מה הייתי עושה בשביל לרכב שוב
קול נעליים ומפתחות צורם שבר את דממת החדר וחוט מחשבותיי.
סובבתי את ראשי באיטיות,ממצמצת מעט בסקרנות."קומי" פקד עליי כשנכנס.
הבטתי בשלשלאות,"לו יכולתי.." גיחכתי ומיד השתעלתי בכאב.
וויליאם הרים את סנטרי,"את לא במצב להתחכם",הוריד אותו בבת אחת.
קול פתיחת השלשלאות נשמע כל כך טוב,שפשפתי את ידיי ועורי המקולף הרתיע אותי מאד.
הוא הרים אותי מכתפיי,אבל חולשה איומה דקרה את רגליי וקרסתי מיד.
הוא נאנח,"מה לא עושים בשבילך?" פלט והרים אותי על ידיו.הרגשתי גועל,להיות כה קרובה אליו.
אחר מספר דקות של הליכה,הייתי שוב בחדר שקבעו לי בארמון.
מיטה,שירותים וצבעי קיר בהירים.הוא הניח אותי על המיטה ונשען על השידה מולי."רק אל תגיד לי שאתה מצטער" עקצתי אותו וזחלתי לאחור אל עבר הכריות.
הוא צחק מעט,"אני מצטער שאסרנו אותך,אימי בהחלט חסרת תקנה.אבל אני לא מצטער על למה אסרנו אותך" משך בכתפיו והציץ בי.
הבטתי בו מופתעת מעט,"אז בעצם..אסרתם אותי בגלל חופש הבחירה שלי? או העובדה שלא כל בחורה רוצה להתחתן עם נסיך החלומות?" צחקתי במרירות.
הוא מתח מעט את ידיו,"אנחנו השולטים כאן,זה הבית שלנו,את לא יכולה לדבר למלכה שלך כמו שאת רוצה" הבהיר לי,ולפני שעניתי,"בדיוק כמו שלא לכל איש מהכפר שלך,מותר לדבר לאביך באיזה צורה שירצה" הוסיף.
קמתי מהמיטה והתקרבתי לחלון,"זו הטעות שלך נסיך.אצלנו כולם שווים,ובגלל זה אבי מכובד מאד,או לפחות היה" נעצתי בו את עיניי.
הוא משך בכתפיו,"בעוד כמה ימים תעזבי,סידרתי הכל" קולו השתנה,הרגשתי כאילו הוא מסתיר משהו,אך התעלמתי."מצוין" שילבתי את ידיי,מסמנת לו לצאת.
.יבוא",קראתי לאחר שהחלפתי בגדים"
דלת הבית נפתחה באיטיות,ונסגרה בזהירות.
הכנסתי סכין קטנה לכיס מכנסיי."וואו" פלט ת'ומאס וכמעט נחנק.
הרמתי גבה והבטתי בעצמי במראה,שיערי האדמדם אסוף לצמה וחולצה שחושפת מעט את הבטן נמתחה על חזהי,מכנסון קצר מלא בנשקים ומגפיים שחורות סגרו על רגליי."אני מבין שאת לא הולכת לצוד" ניסה להתחכם."תאמר את מה שאתה רוצה ת'ומאס,ותצא מפה,מהר" השבתי לו במרירות בלי להביט בו."היא תהיה בסדר,היא לא באמת כלואה,לו הייתה הייתי יודע" אמר במהירות.
מתחתי את כתפיי,"אתה שונא אותה,והיא אותך.אני יודעת הכל על ראש המועצה,מכרת אותה ככה רק כדי שהתפקיד יהיה שלך" הזכרתי לו את סודו המר ומתחתי מעט את רגליי,עדיין מדברת עם הגב אליו.
הוא התעלם מהגילוי שלי,"את לא חייבת לעזוב,אנו זקוקים לך כאן" התחנן כמעט."חברתי זקוקה לי יותר" הסתובבתי ופסעתי אל עבר הדלת,נתקלת מעט בגופו,"מנוול" מלמלתי וטרקתי את הדלת.
***
סירקתי את שיערי לאחור,שומרת על שביל אחיד בשיערי."את חושבת שהנסיך וויליאם,הגון?" שאלתי את אלנה בהפתעה.
היא הסתובבה אליי וקימטה מעט את סדיני המיטה,מופתעת גם היא מהשאלה."הגון.." מילמלה,"הוא בהחלט הרבה יותר הגון מהוריו" קבעה.
הינהנתי,נזכרת במראות התא בו הייתי נעולה."אני עדיין חייבת לך את חיי,אני מאמינה כי אוליביה בדרך לכאן" שירבבתי חיוך כשנזכרתי בחברתי אדומת השיער.
אלנה הרימה את הסל והכניסה לתוכו את סדיני המיטה,"את לא חייבת לי כלום גברת סקארד,עשיתי את מה שציוו עליי" אמרה בשקט ומיהרה לעבר הדלת.
צחקתי מעט,"אני די בטוחה שמעמדי התבטל כשאסרו אותי,זו הייתה בחירתך" קרצתי אליה.
לפני שסגרה את הדלת,חייכה מעט ויצאה.
לפתע,נפתחה הדלת וכמעט יצאה ממקומה,"ליליאנה" התנשף.
עיניי זרחו מאושר,"אתה כאן!" רצתי אליו ומשכתי אותו אליי.
הוא התנשף,"ליליאנה,יקירתי,הכפר שלך,וויליאם שולח צבא כדי להחריב אותו" אמר אריק ותפס בידי.
YOU ARE READING
Village girl with high heels
Romansa.ליליאנה סקארד, חיה בכפר קטן בשבדיה בשנת 1826 .מועמדת להבחר כראש מועצת הכפר, עד שמשפחתה בוגדת בה .בסיפור היא מכירה גבר אשר משנה את חייה, ויחד איתה הוא חווה את סיפור ההישרדות שלהם
