» Adopted « Styles

פרק 29

הוא מצמץ בעיניו במהירות מנסה להסיר את השיכבה הדקה שמכסה את עיניו .
היא לא מתה.
לא היא לא יכולה למות.

אצבעותיו חוטרות אחר ווריד בצוורה מנסות למצוא דופק .
דמעות הקלה הציפו אותו כאשר מצא את הדופק
הוא נשף בהקלה והדופק שלו חזר למסלולו הרגיל.
א-אבל מה קרה למקיילה ?
מקיילה שלי , למה את לא מתעוררת?
הוא בכה מתקופף לעברה בוכה כי לא יודע מה עלה בגורלה של מקיילה .
למה מקיילה שלו לא חוזרת אליו? למה היא לא מחייכת את החיוך העצוב והתמים שלה ?
למה היא לא מציירת כמו שנהגה לעשות ?
למה הוא איבד אותה ומה קרה למקיילה שלו
למקיילה שכל כך אהב ?
למה הוא לא גורם לה למה שהיא גורמת לו ?
האם היא תחזור אליו איי פעם ?
המחשבה הזאת אכלה את הארי מבפנים

הוא היה חייב את זה , לא רק לה
הוא היה חייב את זה לעצמו.
הוא רכן אלייה מנסה להפסיק את הבכי הבלתי פוסק שלו .
הוא נגע קלות בשפתייה עם שלו מלטף את שיערה עם ידו הגדולה והמנחמת .
ידו אחזה בעורפה ואגודלו עברו על הסימן האדום על צד ראשה.
זה לא סיפק אותו כמו שחשב.
זה לא גרם לתחושה הנפלאה שציפה לה.
ניצוץ קטן של התרגשות ואכזבה עברו בו אך לא דבר חוץ מזה.
הוא ידע שזה לא יהיה כמו מה שהוא חלם עליו , הוא ידע שהנשיקה הזאת לא שווה דבר , לא שווה דבר בלעדיה.
הוא רצה ששפתייה יזוזו בניגוד מושלם על שלו.
הוא רצה אותה כל כך עד שזה כאב.
אך אין לו אותה וזה שיתק אותו לחשוב שאולי גם לא תיהיה לעולם .

הוא ניתק את עצמו ממנה רועד לגמרי מסרב להאמין שזהוא הסוף
שזה הסוף של מקיילה והארי.
זה לא יכול להיות כך , זה לא מה שהוא תכנן במוחו.
הוא הרים אותה עליו מודע לגמרי שהיא לא מתה .
הוא נאחז במשפט הזה בכל כוחו כמה שיוכל.
היא לא מתה .
חזר ואמר בזמן שהוא סוחב אותה עליו .

השומרים של המוסד לא עבדו בשעות האלו מכיוון שהמטופלים לא יכלו לצאת מהחדרים שלהם משעת העוצר והעובדים היו הולכים לבתייהם .
הארי הצליח לפרוץ את החדר של מקיילה ואת השער שהיה חסום רק בעזרת מנעול חלוד וישן.
הוא הרים אותה בין ידיו לוחש לה .
"את תיהיה בסר מקיילה שלי , אנחנו נצא מזה אני מבטיח לך . אנחנו הולכים לצאת מפה "

LoVe

T.A