» Adopted « Styles

with out you i feel BROKEN

טיפות המים ניתזו על החלון וכל מגע של טיפה במשטח הזכוכית נשמע כמו צלצול חזק באוזני.
ראשי מושפל מטה כאשר אני יושב על ספת העור החומה, שפוף ומדוכא.
אני מודע לזה שאני בדיוק כמוהה עכשיו.
מנסה להתחרט ולהפסיק אך זה בלתי נמנע.
אני מתעסק באצבעותי בהשיח דעת מודע לזה שכל דבר שאני אעשה יזכיר לי אותה.
השעון המורה על השעה שמונה בערב מזכיר איך נהגנו לצחוק בדיוק באותו הרגע
יכולתי להיות עכשיו איתה בבית עם ספל שוקו חם..השעה שמונה; השעה שלנו.
השעון עצמו,פולט ציפור קטנה כל שעה מעוגלת מזכיר לי כמה היא שנאה קוקיות.
וכל צליל שהציפור הקטנה הזאת מפיקה דוחפת אותי ברצון לזעוק בבכי מר.
אני עוצם את עיניי מתקשה לבלוע את רוקי שלי בעוד גל קור עובר בי.
שערותיו סומרות וזה הזכיר לי איך הייתי שבוי במגעה
איך כל מגע שלה גרם לי להרגיש בדיוק כך.

אני יכול לדמיין איך אני נראה עכשיו,אבל לא אכפת לי יותר.
פני חיוורות מחוסר האכילה ושקים שחורים ואדומים נתלים תחת עיניי האדומות בעלות הוורידים הבולטים.
אני עייף אך לא נותן לגופי מנוחה. נשמתי המיוסרת לא יכולה לשאת זאת יותר ואני מבקש רק פורקן.
אני מרים את ראשי אט אט וסוף סוף מסב את פני ואת צומאת ליבי אל האדם היושב מולי בחדר.
" הארי,"
לידיה ישבה שם.
פניה הזקנות והיעפות גרמו לי לחשוב שלא תרצה לשמוע את אשר ליבי גם אם אהיה מוכן לומר לה.
" מה ?" קולי צרוד ועייף לא פחות משרירי המתוחים מחוסר שינה ועייפות.
מה שגורם לי לחשוב שלא תזיק לי תנומה קטנה.
" איך אתה מרגיש?" לא יכולתי לדמיין את עצמי מספר לה את החוויות הנוראיות שעברו בראשי ואיך חשבתי לא פעם להצתרף למקיילה.
הרעיון ביסודו היה מגוחך לגמרי. אך באותו הרגע דבר לא שינה לי.
" אני בסדר" דבר לא בסדר.
וזה גורם לי לחשוב על הפעמים הרבות בהן מקיילה אמרה את המשפט הזה גורמת לכולם לחשוב שזו היא האמת אך בעצם משקרת נחרצות לי האחד שרצה לגרום לה אושר בכל ליבו.
ליבי שבור עכשיו.
לידיה הנהנה בראשה מה שגרם לע לתהות כמה מן המטופלים שלה אמרו את אותו דבר בדיוק וכמה היא רגילה לשקר הנדוש הזה
היא ידעה את האמת.
" כמה זמן עבר?"
לא היה צריך לשאול ממתי. זה היה ברור.
פרק זמן נוראי שיכולתי להשוות לרק חוויה נוראית מן הגיהנום.
" שבועיים" קולי בוגד בי כאשר אני מנסה להעמיד פני חזק.
אני לא, אני חלש עד כאב .פיזית ומנטאלית.
" אתה חושב שאתה מסוגל לעשות את הצעד הזה הארי? זה שלב מאוד מוקדם אני לא בטוחה ש-"
" אני מוכן" לא אני לא.
אני מבועת מהמחשבה שאצתרך לקרוא את השקרים ואת עיוורון החושים שכתבתי ושחשבתי במסתרות ליבי .
אני רועד בפאניקה אך אני יודע שאני חייב לעשות זאת.
היא אמרה שאני ארגיש טוב יותר.
ואני רוצה תשובות.
היא מוציאה את היומן; זה שמסרתי לה בידיים רועדות בפגשתיינו הראשונה.
הכריכה העבה שלו לא הגנה עליי מהפחד שהמילים ששכנו בספר שידרו לי.
אך היא הגנה על הדפים כאשר הפילה אותו על השולחן בעדינות.
" אתה מוכן הארי?".
"כ-כן" השפלתי את מבטי לא מוסגל להסתכל אל עבר האושר והשמחה שבה חשתי בעבר .
זה יכאב כל כל חזק ויש לי תחושה שזה יכאב יותר מלמשוך פלסטר מפצע פתוח.
אני רואה את ידי הלבנות בצורה מפחידה כאשר הן רועדות לכיוון הכרך העבה.
אני רואה את וורידיי ומדמיין את הדם הקר שזורם בם.
זה נורא כאשר אני מדמיין אותו מפסיק לזרום ?
אני מתנשף מהלחץ זיעה קרה על עורי החיוור ועיניי מתחננות להעצם,נשמתי,מחכה לפורקן.
פורקן שאני מנסה לתת לעצמי כבר שבועיים.
אני צריך אותה.
היומן נפתח וכך גם הסכר בעיני.
קורא בעיניים רושפות,שדה ראייתי מתושתש על ידי הדמעות שמנסות לצאת ולהראות כמה אני חלש.
אני לא מוכן, אני נאבק בהן אך זה חזק ממני יש לי מועקה באמצע הגרון מהנסיונות העלובים שלי למנוע המדמעות לצאת.

היא מתנהגת טיפה מוזר היום, אבל זה בסדר לא? כל אחד יכול להיות מוזר ליום אחד.

כל כך עיוור

היא מחייכת,היא צוחקת.
אני אוהב את מקיילה.

שקרנית

אני לא יכול שלא להתמלות זעם עלייה.
איך היא העזה לשקר לי ?
למה היא עשתה את זה ?
היא אהבה אותי בכלל ?
ידיי רועדות בטירוף וכבר לא קר לי;אני רותח.
רותח מזעם,מאכזבה וכל זה על עצמי.
" הארי ?" לידיה מחזיקה בידי הרועדת בחוסר שליטה.
לא אכפת לי יותר מכלום.
הסיבה היחידה שבשבילה אני חי היא בשבילה.
אני רוצה להפסיק את הכל ופשוט למות
אך אני יודע שהיא תתאכזב.
אבל...אין לה שום זכות לשפוט אותי. היא נכנעה להכל.
בדיוק כמוני.
" הארי ?" אמרה יותר בקול,מרחיקה את המחשבות האובדניות מראשי.
" אתה בסדר ?"
" א-איך לא שמתי לב ??"
אני מיבב בבכי נכנע לדמעות, אפילו הן היו יותר חזקות ממני.
אני כל כך חלש בלעדיה אני מתפרק.
"זה בסדר הארי..." היא לטפה את ידי ברוגע ובחום.
" א-אני זוכר את היום הזה"
מקיילה התנהגה כל כך מוזר אך אני לא הקשבתי לעצמי, התעלמתי במחשבה שהכל בסדר.
הרי הכל חייב להיות בסדר? סוף מושלם מן האגדות.
" הי-היא בכתה א-בל זה לא מה ש-שהיה מוזר."
היא נרטעה מכל מגע קטן שלי מיבבת בכל צעד שלי אלייה.
מאז הפעם שנגעתי במפרק ידה.
ההבנה הכתב בי כמו מכת ברק.
הבכי התחזק.
" ה-היא חת-כה " המחשבה על מקיילה פוגעת בגוף המושלם שלה גרמו לי לחרדה וכאב.
לא , בבקשה לא.
" הארי תנשום עמוק," ניסיתי,ניסיתי כל כך חזק אך האוויר לא הגיע אל ראותי.
אני לא רואה את עצמי ממשיך את חיי בלי מקיילה.
אך אני לא רואה את עצמי מפסיק אותם.

אני רוצה להציל נשמה אומללה אחת לפני שאני הופך לאחת בעצמי.
===============================

דרמטי,,,,, (עוד אחד נשאר -אפילוג-)

T.a