» Adopted « Styles

42

"הארי ?" האור בחדר היה מעומעם ומקיילה קראה לי ממרכזו.
זה היה חדר גאוגרפיה בבית הספר אך השולחנות לא היו שם והשעה הייתה מאוחרת.
היא עמדה לה באמצע החדר כל כך יפה וטהורה מפיצה אור בחדר עם עינייה הנוצצות.
"אני כאן" קראתי מהצד החשוך של החדר.
" הארי?" היא חייכה חיוך צדדי שהיה אפשר לראות דרך האפלה.
החיוך שלה פשוט פרץ אור.
" כאן" חייכתי חיוך רחב מאחוריה והיא מסתובבת בהפתעה אליי מחייכת מבוהלת טיפה מקולי.
היא חיבקה אותי בחוזקה והרגשתי את ליבי מחסיר פעימה.
אלוהים אני אוהב אותה.
היא נישקה אותי נשיקה קטנה בחיוך צדדי ומתוק.
"למה אנחנו פה ?" שאלה מסוקרנת קולה יפה מתמיד.
" אנחנו פה , כי אני רוצה להביא משהוא מיוחד לילדה מיוחדת." חייכתי שולף מאחורי גבי את הקופסה הקטנה.
" מה זה ?" החמיצה פנים.
היא אף פעם לא אהבה שאני מבזבז עלייה כסף.
פעם היא חשבה שהיא לא שווה את כל הכסף הזה.
אבל עכשיו היא פשוט לא אהבה שאני טורח כל כך בשבילה.
כל זה חדש לה ואני כל כל שמח שהיא מגלה דברים חדשים דווקא איתי.
"שרשרת"
שהייתי קטן היו לי התקפים קטנים של חרדה.
חרדת נטישה מאז מותו של אבי.
אמא שלי הביאה לי שרשרת.
שרשרת מטוס מנייר.
היא הייתה אומרת לי לאחוז בו כשאני חווה התקף.
שאני חושב שהיא לא נמצאת שם שאדע שהיא תמיד שם איתי.
אני רוצה שמקיילה תדע שאני תמיד כאן איתה ובשבילה.

" הארי א-אני לא-"
היא אמרה נדהמת אך קטעתי אותה ב'ששש' קטן מחויך ועליז.
פתחתי את הקופסה מגלה בפני מקיילה את שרשרת מטוס הנייר.
" אני לא יכולה לקחת אותה הארי אמא שלך-"
"אני לא צריך את השרשרת הזאת יותר כי אני יודע שהיא תמיד כאן." שמתי את ידי על ליבי
"אני רוצה לתת אותה לך.
שתמיד תדעי שאני נמצא בדיוק כאן"
שמתנ את ידי על ליבה הפוען ברוגע.
"תמיד"
סימנתי לה להסתובב היא היססה את הרימה את שיערה בזמן שאני מניח את השרשרת על צוורה .
התיליון נח בריפיון על חזה והיא חייכה חיוך רחב מנשקת אותי בחוזקה.
" תודה..." לחשה היא נישקה אותי שוב נשיקה קטנה והחיוך שלי לא יכל להיות גדול יותר.
"אני אוהב אותך"
"אני יותר"

=========================

עוד שני פרקים ואפילוג.
מי מחכה לסוף כמוני?
אני בשוק מעצמי אני פאקינג בסוף גאד.
T.a