ק
#################
תמיד חשבתי שאני חזקה
התחלתי לכתוב במחברת
תמיד חשבתי שאני עשויה מחומר חזק . שאני לא סתם ''פיצית'
שיש לי משהוא חשוב לעשות
שאני גיבורה ואני יעמוד בכל מה שיתנו לי
שלא אכפת לי מכלום
שאני רצינית גם כשלא צריך
שאני שמחה גם אין סיבה
אני מאושרת גם אם אין לי על מה.
הכל היה בולשיט .
אני שונאת הכל
אני אומללה
אני בוכה כל היום
ואת האמת ? אני מרגישה כמו סמרטוט ריצפה חסר חשיבות שדרכים עליו כשרוצים וזורקים כשלא צריכים יותר.
אני יושבת בחדר שאני שומעת צעקות שמחה
סירים ומחבתות
אושר
חושבת
'גם אני הייתי ככה ? גם אני הייתי יצור מאושר ?איך ? , איך לא שמתי לב ? איך לא ידעתי שזה הולך לקרות ? אני פשוט מטומטמת'
אני נותנת לעצמי לשקוע בדיכאון כל מה שאני יודעת שזה הדבר היחידי יש לי לעשות אחריי שהם נטשו אותי
הריי למה להעמיד פנים שהכל בסדר כשבעצם שם דבר לא בסדר.שאתה מרגיש שאתה פשוט לא יכול לשאת את זה אתה שוקע בדיכאון
הריי איך אפשר שלא
המשפחה שלי מתה
אז נכון...שון לא מת
אבל הוא נטש אותי
מבחינתי הוא מת
ממשיכה לכתוב את הכל
לפרוק את מה שעל הלב
הוא
נכנס לחדר מתישב לידי על מטתי
הוא חטף לי את המחברת
והחל לקרוא אני לא עשיתי כלום לגביי זה-נמאס לי כבר להלחם
אז שידע, שידע הכל אין לי שום דבר חשוב בחיים להלחם עליו.
עיניו סרקו במהירות את הדף המקומת ומוכתם מדמעות
בעוד שהוא מקווץ את גבותיו ברצינות ובכעס
"מי זה שון ?" הוא שאל אחרי דקות שלמות וארוכות של שקט ובהיה בתיקרה
הוא ישב לידי כורך את זרועותיו סביבי
ואני לא התנגדתי
אין אחד שיכול להתנגד לחיבוק חם
לחיי נחה על חזהוא
ואצבעי גירדה את החולצתו שהייתה לבנה ונקייה להפליא
עושה עיגולים קטנטנים ושוב מגרדת אותם
סתם בלי סיבה
אהבתי לשמוע את הקול שמפיק המפגש בין הציפורן שלי לבד הנקי
"בבקשה תעני , אני מתחנן!"
לא היה בי את הכח לעשות זאת
גם אם רציתי
YOU ARE READING
» Adopted « Styles
Fanfictionהיא הייתה דיכואנית . היא לא האהבה את החיים מכיוון שכל דבר טוב שהיה לה נלקח ממנה באכזריות. אין לה משפחה, ועכשיו היא מאומצת. היא מגיע לבית , לבחורה עשירה וצעירה . שרלוט, ועכשיו היא צריכה להתמודד עם הילד השובב שנמצא יחד איתה , באותו בית , אותה קורת גג...
