» Adopted « Styles

37

"אתה חושב שזה הזמן ?"

קולה של נופר מפריע לשנתי.

" אני לא יודע...דיברתי איתה אתמול..א-אני חושב שהיא מוכנה לזה"

אני מרגישה את עולמי מתפורר באטיות חלק חלק ועצבי המתוחים רועדים בלחץ כאשר אני מבינה על מה נופר והארי מדברים.
בית הספר.
הדלת חורקת באיטיות ואני מרגישה את שפתי רועדת.
לאחר שנפגשנו עם הפסיכיטר והוא איבחן אותי כחוות טראומה ובעלת חרדה חברתית חשבתי שאני לא אראה את בית הספר עוד הרבה זמן.
אך זה לא מה שקרה.
הארי נכנס לחדר ממלמל "קומי נסיכה" ומנענע את גופי קלות מנסה להוציא ממני תגובה כל שהיא אך ללא הצלחה.
אני תוהה אם אני אעמיד פני מתה הוא ילך.
" אני יודע שאת ערה פרינססה.." מלמל בצחקוק.רטנתי בקול ילדותי ועייף.
"את חושבת שזה הזמן" הסתובבתי למצב שכיבה על גבי.
פני נפגשות עפ מבטו החוקר.
נענעתי את ראשי בהפגנה נכרת.
הוא צחק בשנית.
" קדימה,בית הספר לא כזה נורא" מלמל.
" א-אני לא ר-רוצה הא-רי" השתעלתי גרוני שרף מהשיעולים הרבים מה שהזכיר לי שאני צריכה לבלוע את הכדור שניק נתן לי עם כוס תה חמה.
" קדימה נסיכה, קומי...נדבר על זה בהמשך הבוקר..עכשיו-אוכל" חייך אליי מה שגרם ללבי להתחמם.
הוא יודע כמה קשה לי והוא מכבד את זה.
אני אוהבת אותו כל כך.

הנהנתי באיטיות והוא ליטף את לחי ונעלם מהחדר משאיר אותי לבהות בתקרה בחיוך קטן אך עם אותה תחושה נוראית שמסתובבת איתי כבר חודשים.
הוא לא אוהב אותי .הוא מרחם עליי,הוא חושב שאני עלובה ומעוררת רחמים הוא לא יכול לאהוב אותי.
אני יותר מידי עצובה בשביל זה , אני יותר מידי דיכאונית פתטית בשביל זה , בשביל היחס שלו.
אני יותר מידי שבורה, הוא לא רוצה לבנות אותי , אף אחד לא רוצה לעזור לי להבנותת אני לבד. שון עזב אותי כאשר היה לי רק אותו ,הוא שמח כאשר נפרד ממני.
אי אפשר לאהוב אותי , אני מעצבנת תלוטית שבורה דיכאונית יש לי יותר מידי בעיות , אני פגומה.
לא יוהבו אותי בחיים.
גם לא הארי , בנים לא אוהבים בנות עצובות.
נועדתי להשאר לבד לנצח.
הוא איתי רק בגלל ששרלוט ביקשה ממנו, ככה גם לוק, רק בגלל ניק הוא מסתובב איתי.
תראי אותך, ילדה עלובה ומעוררת רחמים.
זה פשוט עצוב,בחיים לא יוהבו אותך כולם איתך רק כי הם חייבים. את רואה את החיוך המזוייף של לוק כאשר הוא פוגש אותך במזדרון או את החוסר אכפתיות של לילי כאשר את מתישבת לידה. כולם שונאים אותך. ואת האמת? יש להם סיבה מוצדקת.
תסתכלי על עצמך. את שמנה ומכוערת את יצור עלוב שלא ראוי לשום דבר ממה שיש לך את כפויות טובה אנוכית ומטומטמת.
את גרוע בכל דבר שאי פעם עשית לא העריכו אותך בחיים כי אין את מה להעריך את פשוט מבזבזת את האוויר בעולם.

דימעה קטנה יורדת על לחיי ואני לא מנגבת אותה.
אני פשוט מעוררת רחמים.
קמתי מהמיטה עומדת מול המראה על גופי הסוודר של הארי ומכנסיים קצרים.
אני מסתכלת על ירכיי השמנות והמלאות אני פשוט רוצה לקחת מספריים ולגזור את כל השומן הזה ממני.
הוא לא מגיע לי מה הוא מוצא בי בכלל?
כלום.
הורדתי בבכי ועצבים את הסוודר של הארי מגופי. זה לא מגיע לי. רעדתי בבכי השקט שלי.
שיערי היה פרוע וחסר צורה כמו תמיד. הייתי חווירת ופסים שחורים מתחת לעיני שלא הפסיקו לדלוף.
מושכת באפי בילדותיות ממצמצת במהירות בכדיי לראות את ההשתקפות השמנה של במראה.
כל כך שמנה ומכוערת.
לקחתי טוש שחור שהיה על השידה שהיה אמור להיות לכתיבת פתקים ותזכורות.
אני לא רוצה לזכור כלום אני רוצה לשכח אני רוצה להעלים את הכל את השומן את והכאב .אותי.
קיווקותי בטוש על גופי מדמיינת את חלקי השומן שהייתי רוצה פשוט לגזור. בוכה בכי שקט ורועדת בקושי מצליחה לנשום.

סירטתי קו על פרקי הידיים שלי. אני רוצה לגזור אותם ולהביא קץ לחיי.
מה בעצם מונע ממניי זאת?

" מקיילה את באה?" הארי.
" כ-כן" ניסתי לצעוק מקווה שיבין אותי ולא יבוא ויראה אותי ככה. לא במצב הזה.

א-אני לא רוצה לאכזב , לא אותו.

==========================

#קצתדומעת
כתבתי פה כל כך הרבה דברים שלא החשבתי לשתף שזה פשוט..

אוקיי בבקשה לא לרדת או לקלל את מקיילה כי זה פשוט נושא יותר מידי רגיש אצלי אז...זהו.
תודה (:(

T.A