"מה יש לה ?"
הארי בדרך כלל לא התעניין במיוחד במקרים אחרים של המטופלים של לידיה אך הנערה הזאת.
זאת שהייתה לפניו בחדר של לידיה כל יום חמישי ,סיקרנה אותו בהחלט . היא נראתה דיי שפויה מה שגרם לו לחשוב ; מה קרה לה?
"אני לא יכולה להגיד לך הארי, בדיוק כמו שאני לא יכולה להגיד לכל אדם שנכנס לפה מה הוא סיפור החיים שלך" הוא הנהנן בהבנה.
זה לא מה שהטריד אותו כרגע.
בעצם,זה לא הטריד אותו כלל.
" איך היה היום שלך הארי?" היא פתחה בשאלה מתעניינת.
הוא,לעומט מקיילה:שיתף פעולה עם הפיסוכלוגית שלו וכן רצה להשתפר.
הוא לא הבין מה מקיילה מצאה בדיכאון ,הוא אכל אותו מבפנים עד שלא נשאר דבר ממנו ומנשמתו.
הוא היה בסדר..." מלמל בעצב.
אחרי מותה של מקיילה שום דבר לא היה בסדר.
במיוחד לא אצלו.
" אוקיי, איך היה בבית הספר?" שאלה שוב מנסה להוציא פיסת מידע שידעה טוב מאוד שהפריע להארי.
אך זו לא הייתה פיסת מידע אחת.
הארי הרגיש כאחלו חיו מתפוררים יותר ויותר מרדע לרגע, העובדה שמקיילה לא כאן בשביל ליצב את הכל גרמו למועקה שבחזו לצבור משקל.
היום חל הטקס לזיכרה של מקיילה בבית ספר.
לא היה אפשר לקרוא לזה ממש טקס אך זה לא משנה את העובדה שהארי לא יכל להמצא באותו המקום.
הוט לא יכל להיות שם באותו הרגע.
הוא הרגיש בחילה עוברת בו כל פעם שהזכירו את שמה. רעמים מתלתלים של געגוע פורצים בתוכו ודמעות כאב על לחיו.
אלה לא החיים שהוא דימיין בשבילם.
בית הספר הפך לגיהנום מתמשך, כשמקיילה מתה הכל הפך לגיהנום.
השמועות מתחילות להתפזר כמו עלה ברוח עפות מנער לנערה מפיצות ומכריזות על מותה של אהובתו.
הנערים, אלה שלעולם לא יבינו את האובדן.
החלו עם המשימה היותר מידי פשוטה בלקרוע אותו נים אחר נים עם האשמה והכאב של האובדן של מקיילה.
כל בית הספר החל לחשוב ולהאשים את הארי במותה.
הם האמינו שהוא חנק אותה בשנתה בעזרת השרשרת.
הם האמינו שהוא הרג אותה.
והארי...טוב...הוא האמין בזה בעצמו.
כל האשמה על אובדנה נחת עליו.
הוא לא יכל להחזיק את זה עוד.
שמעות ועוד שמעות המשיכו להתעופף ולהתנדף באוויר, אותו האוויר שהארי היה זקוק לנשימה.
הוא נחנק בניסיון להמשיך לחיות. הוא נחנק למוות בדיוק כמו מקיילה.
לא עבר הרבה זמן עד שהשוטרים החלו לקחת את הארי פעם אחר פעם לתחנת המשטרה.
הנערים לא היו היחידים שחשדו בנער.
במשך שבוע שלם הוא זינקו אותו מתחנה לתחנה חקירות בחדר חשוך המואר על ידי נורה לבנה אחת .
עם מראה ענקית שהארי ידע טוב מאוד מה מטרתה.
רק שבועות לאחר מכן המשטרה יצרה קשר עם ניק. הפסיכולוג שהיה אמור לעזור לה.
הוא הסביר את המצב ועל מקיילה בעודה אובדנית.
השוטרים הניחו לו אך זה לא עצר את לידיה מלשאול למה הוא לא הראה לשוטרים את מכתב ההתאבדות ?
הוא נענע בראשו כששאלו אותו על כך.
אף אחד לא קרא את המכתב חוץ ממנו הארי התכוון להשאיר את זה כך.
המשטרה,הנערים ועם החוסר של מקיילה - זה היה יותר מידי בשביל הארי.
לידיה חיכתה בסבלנות בוהה בשקט בנער שיבב בקושי.
הוא היה זקוק להפסקה.
האשמה אכלה אותו אט אט ועם כל הבאלגן שקרה סביבו.
אנשים מאשימים והבדידות.
כל אחד מהדברים האללו ניסו להשמיד את הארי ולקרוע אותו לגזרים בכאב.
לידיה הניחה את ידיה בזהירות על כתפיו הרועדות של הארי.
עיניו נעצמות בחוזקה הוא דורש פורקן מכל ההמולה שסביבו .
" כ-כולם יודעים" דימעה נפלה על השטיח האדום שציפה את הריצפה.
" מה הם יודעים הארי ?"
" שאני זה שרצחתי אותה"
כל כך קר,זיעה קרה.
יותר מידי חנוק,הנשימה נעצרת.
יותר ויותר רעידות,גוף נזקק.
שביל רטוב ומצולק,בכי עז.
כל אלה:אשמה.
···············
אני הולכת לעשות מטרות בדרבלים
כי התגובות שלכן ווההצבעות שלכן עושות לי את החשק להמשיך.
מטרה; 40 הצבעות
ו 7 תגובות.
YOU ARE READING
» Adopted « Styles
Fanfictionהיא הייתה דיכואנית . היא לא האהבה את החיים מכיוון שכל דבר טוב שהיה לה נלקח ממנה באכזריות. אין לה משפחה, ועכשיו היא מאומצת. היא מגיע לבית , לבחורה עשירה וצעירה . שרלוט, ועכשיו היא צריכה להתמודד עם הילד השובב שנמצא יחד איתה , באותו בית , אותה קורת גג...
