תקתוק חלוש נשמע בדלת, הבית היה כולו שקט האווירה הייתה מתוחה ויכלו לחתוך את המתח בסכין.מאז שהארי הלך לפסיכולוגית שלו-לידיה.
המצב בבית רק הדרדר .
התקתוק החלש נשמע בדלת הארי ישב על הספה במבט מושפל מטה משחק בידיו בחולמניות ותהיה.
הוא הרים את ראשו במהירות למשמע הקול החלש.
הוא הסתכל על נופר שעמדה במטבח ליד, רואה שהיא עסוקה במאכלים ובתבשילים שלה,אלה שהיא כל כך אוהבת להכין.
הוא הסתכל ימינה על נייל שהעביר ערוצים בנינוחות ושוב,הדלת השמיעה קול דפיקה.
הוא הרים את ראשו אל הדלת שהייתה דיי רחוקה ממנו והבין שהוא זה שצריך לפתוח אותה.
הוא קם בעצלתיים גופו דואב וכואב מהמנוחה היתרה שעשה בשלושת השבועות האחרונים.
הוא התקדם בצעדים איטיים אל הדלת לא ממש שמח מצפה לראות את האדם שבצידה השני של הדלת.
הוא פתח את הדלת בזהירות ובאיטיות מיסרת.
הוא הרגישה עייף וקיווה שמי שזה לא יהיה ילך מהר כדי שיוכל לנוח עוד. אך גופו לא היה צריך לנוח.
הוא היה צריך מנוחה מהמחשבות.
הוא הרים גבה בחוסר עניין עצל כאשר שואל את הנער שנמצא מולו.
הוא היה ג'ינג'י שיערו מעט פרוע וזיפים קטנים וכתומים על פניו.
הוא היה יותר נמוך מהארי אך פניו נראו בוגרות יותר.
" מי אתה?" הארי שאל רק בכדי לצאת מנומס או משהוא כזה, הוא לא התכוון לבהות בנער הכתום למשך הרבה זמן עד שיתרוק לו את הדלת בפרצוף.
" שון,א-אני מצטער,אמ,מקיילה פה ? א-אני ממש צרי-"
שון.
נורה אדומה נדלקה אצל הארי.
שון וג'ק
האח והאב.
הוא הסיבה שמקיילה נכנסה לדיכאון.
הוא הסיבה שמקיילה חשבה שהיא לא טובה מספיק
הוא הסיבה שמקיילה מתה.
" אתה שון ?" אמר שוב טונו עובר את הלחישה בה נהג לדבר בזמן האחרון.
הוא היה רם חזק ועמוק עכשיו.
שון מצא איום קטן בקולו.
הוא לא ידע שזה הסימן שלו לברוח.
"כ-כן סליחה, אני יודע שדיי מאוחר אבל-"
קולו של שון נקטע על ידי אגרופו הרם של הארי אשר פגע הישר באפו גרם לו לדמם בכאב.
את המכות הרמות שהארי נתן לשון לא היה ניתן לעצור.
את הזעם שבער בהארי לא ניתן למתן.
את הכאב שחש הארי לא יכל להפסיק.
את רגשות האשמה של הארי לא ניתן להעלים.
אבל הארי האמין,
הוא ניסה בכל כוחו להעביר את האשמה אך הוא לא יכל.
הוא הביא לה את השרשרת,הוא זה שהרג אותה.
אבל שון שון היה זה שגרם לה לחשוב על המוות.
שון הוא זה שהתחיל את סבב האומללות.
הוא זה שהרג את מקיילה.
הם שותפים לרצח- לפחות ככה הארי חשב.
הוא הזיע מתאמץ בלנקות את האשמה מידיו כאשר הוא מלכלך אותן בדם.
הוא התאמץ לטהר את עצמו כאשר מטמא מישהוא אחר בכאב.
הוא ניסה לשטוף את הבדידות אך כל מה שהוא עושה הוא שוטף הכל בדם.
הוא טיפש,הוא הבין זאת כאשר ישב בתחנת המשטרה.
ידיו כלואות באזיקים קטנים והוא יושב בתא המעצר הקטן למשך לילה שלם.
האשמה לא נוקתה.
גופו לא טוהר.
הבדידות לא נשתפה.
והאשמה הרסה את הכל.
הרסה את החיים.
דבר אחד שלמד,
דבר אחד שידע טוב מאוד;
המוות לא הורג את הכאב הוא רק מעביר אותו למשהוא אחר.
חריטה בתא המעצר שינתה לנער בן 16 את החיים.
ולא בצורה הטובה.
========================
סליחה שלא העלתי לפה בזמן שאמרתי אבל
באו אלי אורחים הביתה ושחכחתי מהכל.
דרבל שני עולה מיד.
תגיבו מה אתן רוצות לראות בדרבלים הבאים ומה אתן חושבות על זה.
.Talya.
YOU ARE READING
» Adopted « Styles
Fanfictionהיא הייתה דיכואנית . היא לא האהבה את החיים מכיוון שכל דבר טוב שהיה לה נלקח ממנה באכזריות. אין לה משפחה, ועכשיו היא מאומצת. היא מגיע לבית , לבחורה עשירה וצעירה . שרלוט, ועכשיו היא צריכה להתמודד עם הילד השובב שנמצא יחד איתה , באותו בית , אותה קורת גג...
