צלקות על הגוף

כסף או אהבה?

הרגשתי כאילו אסור לי להיות בחדר הזה,כאילו אם אני נמצאת פה אז כנראה אני עשיתי משהו טוב,כאילו שזכיתי במשהו.
החדר היה מאובזר,פתחתי את המקרר והופתעתי לראות חלב,גבינות ומעדנים,פיתות,שתיה קלה.
הבטן שלי קרקרה,הפעם האחרונה שאכלתי היה באותו יום שבת של החטיפה,אחר כך כל מה שרועי ניסה להאכיל אותי אני ישר הקאתי,יום וחצי שלמים לא אכלתי כלום.
בדקתי וחיפשתי כוסות וצלחות במגירות,שמתי לי כוס חלב וכריך עם גבינת קוטג.
התיישבתי על הספה הנוחה והגדולה והרגשתי כאילו אני בבית מלון,אני חייבת לתת לעצמי סטירה עכשיו.ברצינות?בית מלון?פאקינג חטפו אותך והופכים אותך לזונת מין,לא עבר יום וכבר מישהו הכריח אותך שתרדי לו.
אני חייבת להפסיק להיות כזאת אופטימית,אולי אני אפילו יותר מדי לנוכח המצב שבו אני נמצאת.
אני לא יודעת למה אבל היתה לי הרגשה חזקה לתת לרועי חיבוק,אני זוכרת אותו מהבית ספר,כמה מסכן הוא היה,תמיד בשקט בשולחן מאחורי הוא היה יושב,ידעתי שהוא מסתכל עליי בכל השיעורים אבל בחרתי להתעלם,באותה תקופה לא רציתי שום קשר רומנטי.
כמה ימים הוא לא הגיע לבית ספר ואז התחילו שמועות שהוא עזב בגלל מות אמו.
הוא לא יודע את זה אבל אני הלכתי לבקר אותו בבית,הבאתי לו פרחים בשבעה של אמו אבל הופתעתי לגלות שהוא לא היה בבית,אביו מסר לו כנראה את הפרחים בעצמו,עד היום הזה אני לא חושבת שהוא יודע שבאתי לנחם אותו,מאוד הערצתי אותו באותה התקופה,אבל התאכזבתי שהוא עזב את הבית ספר כי בעיני זה מאוד חשוב 12 שנות לימוד,מסגרת זה חשוב,השכלה.
שמעתי מפתחות בתוך הדלת וישר נדרכתי שמתי מהר את האוכל שלי על במטבחון על השיש וחזרתי לשבת בדממה,אני מקווה שרועי יכנס,רק לא עוד אחד העובדים שלו הסוטים.
הסתכלתי על הדלת נפתחת והופעתי לגלות 2 בנות שמאוד דומות אחת לשניה,אולי אחיות עם שיער שטני חלק וארוך.
הן מסתכלות עליי בהפתעה ומחייכות ישר
הבחורה שלובשת אך ורק גופיה ותחתונים כאילו בכלל לא קר לה בחורף שאנחנו בתוך האדמה ישר אומרת לי בהתלהבות ״היי מה נשמע אני מיה״ היא יושבת לידי ופותחת את הטלוויזיה,שמה רגליים על השולחן קפה מולי ,לגמרי מרגישה בנוח.
הבחורה השניה לבושה בשמלת תחרה בייבי דול מתעצבנת על מיה ״רועי יתעצבן אם לא תנעלי את החדר!״
״כן אבל אני רוצה שקריסטינה גם תבוא ״ היא עונה לה
אני יושבת בשקט וחושבת... עד עכשיו יש פה 3 בנות? מיה הבחורה שמרגישה יותר מדי בנוח במקום שבו חטפו אותה והבחורה עם השלמת תחרה היפה והקטנה שמתעצבנת מהר ומישהי שקוראים לה קריסטינה,שעליה אני לא יודעת כלום חוץ מהשם שלה.
״קריסטינה נעולה בחדר ורועי הלך כבר הביתה״
ועכשיו אני יודעת שהיא נעולה בחדר.
אני מביטה בהם,רועי הלך הביתה?איך הם יודעות?אם לא היו חוטפים אותי הייתי חושבת שאני באיזה ישיבה עם חברים שכולם פה חברים של כולם ויודעים מה כל אחד עושה עכשיו ואיפה כל אחד נמצא.
״מסכנה״ מיה אומרת בקול תקיף
״מיה בחייאת,תלמדי לשתוק ליד הבנות החדשות״
אני צוחקת במבוכה ״תדמיינו שאני לא פה״
הבחורה היפה בשמלת התחרה יושבת גם היא על הספה ליד מיה ״קוראים לי אנאל״ היא מציצה מהכתף של מיה ומחייכת ״ולך?״
״רוזי״ אני עונה בשקט.לא יודעת למה אבל אני רוצה לבכות.
אני רוצה לבכות כי חלמתי על חברות שלי,והן היחידות שיכולות להיות כרגע כתף תומכת בשבילי,למרות שאני לא מכירה אותן,אני יודעת שאנחנו עוברות עכשיו את אותו הדבר,אנחנו שותפות לכל הבלגן הזה ואני מפחדת מאוד.
הן ישר שמות לב לשינוי במצב רוח שלי,לחרדות שאני נמצאת בהן כאילו שענן שחור נמצא מעליי ומפיל איתו גשם ודיכאון.
ובגלל שהן שמות לב הן מרגיעות אותי מיה מלטפת אותי ואני נותנת לעצמי לבכות חזק.ואני מרשה לעצמי להוציא את כל החששות שלי בפני שתי הזרות האלה,אומנם זרות אבל הן היחידות שבטוח יודעות מה אני עוברת פה
״אני מפחדת,אני באמת לא יודעת למה הם חטפו דווקא אותי,ואני לא מסוגלת להיות פה...אני עברתי מספיק חרא בחיים שלי אני לא מסוגלת לספוג עוד!!!״
מיה מנמיכה את הטלוויזיה ומקשיבה לי אנאל מביאה לעצמה חטיף ומקשיבה לי בכל הזמן הזה.
״מה זאת אומרת עברתי מספיק חרא״ אנאל שואלת
קשה לי לספר את זה,קשה לי לפתוח את הסיפור הזה שוב...פשוט קשה לי.אני בולעת רוק ועוזרת אומץ בשביל לספר איך אבא שלי היה אונס אותי כשאפילו לא מלאו לי 18,ואני מספרת להן הכל,על כל הילדות שלי,על האמא המסוממת שלי שידעה שהבת שלה נאנסת אבל לא עשתה כלום,על כל הלילות הלבנים של הבכי והחוסר אונים,על החרדות שאני צריכה להתכונן לזה שאבא שלי חוזר עוד מעט הביתה והוא הולך למשוך לי בשיער ודוחף את הזין שלו אלי עד צאת נשמתי,כל הפעמים שרציתי לספר לרווחה,למורות בבית ספר,כל התלמידים שהסתכלו עליי ולא הבינו למה אני מלאה בסימנים כחולים,בהיקי,המורות שמו לב שמשהו לא בסדר ואז הרווחה נכנסה לתמונה.
סיפרתי להם כמה קשה עבדתי בשביל לצאת מהחור שחור שאני נמצאתי בו,אני נלחמתי בשביל לתת לעצמי חיים יותר טובים,חיים חדשים והכל עכשיו הולך לפח כי שוב חזרתי לעולם המתעלל הזה,שוב חזרתי לחיים שבו שאנשים מחליטים עליי ועל הגוף שלי,אנשים כופים את עצמם עליי,מכריחים אותי להיות הבובה שלהם,לשתוק ולהיות יפה.
״אני לא מוכנה לחזור שוב לחיים האלה,להיות זאת שמתעללים בה״ שתיהן מהנהנות ונשארות בשוק מכל הדברים הגלויים שסיפרתי להן
מיה פותחת את הפה ראשונה ״אני רק רוצה להגיד לך שאני חושבת שרועי הציל לי את החיים״
אני בוהה בה
הציל לה את החיים?
״בת כמה את?״ אני שואלת אותה
רק עכשיו שמתי לב כמה היא נראת לי קטנה למרות על המחשוף שלה וכל היופי החיצוני שלה ״17״ היא עונה לי.
ידעתי,בגלל זה היא כזאת תמימה.
״הציל אותך?״ אני שואלת
״אני גדלתי במשפחה רעועה מאוד,אבא שלי נפטר אז הייתי צריכה לפרנס את אמא שלי,היה לי מאוד קשה והמון אנשים אמרו לי שאם אהיה חשפנית אני ארוויח המון כסף,מפה לשם הציעו לי להיות זונה,ידעתי שזה הזדמנות לכסף טוב אז לא סירבתי דבר הוביל לדבר והנה אני פה,רועי בונה לי משפחה,משפחה עם המון כסף ככה אני אוכל לחיות בלי דאגות,אני לא מחפשת אהבה בחיים...״קולה התנמך והיא מסתכלת על נקודה קבועה כאילו חולמת בהקיץ ״אפילו פעם אחת לא חוויתי מה זה אהבה אמיתית,זה מרגיש לי מאוד קלישאתי...״
״אז במה את מאמינה?״ אני שואלת
״הצלחה״ היא עונה ישר ״כסף״
״כסף זה הכל״ אנאל מוסיפה ומהנהנת
כן...לצערנו
העולם כזה מגוחך שכסף זה הכל בחיים.
מעל לזכרונות וחוויות
כסף.
אולי רועי עושה את כל זה כי הדבר היחידי שהוא רוצה זה כסף?
אולי כבר אין לו בשביל מה להילחם.
אולי כבר אין לו מה לרצות מהחיים?
אולי אין לו אהבה
אין לו אהבת אם או אהבת אב,שני הוריו מתים והוא יתום,הוא לגמרי לבד בעולם הזה ואני בטוחה שעם הדמות הקשוחה הזאת הוא לא נותן לעצמו מספיק מקום לניחומים,הוא לא נותן לעצמו להתפרק ולהרגיש כמו הילד שהוריו גידלו,הרי כל בן אדם חייב לתת לעצמו להתפרק,לשחרר לפעמים את הילדון שבך,את הילד של אמא.
אבל העבודה שלו כנראה לא מאפשרת לו לצאת מהדמות האדישה והאגואיסטית הזאת שלו...כי אני ראיתי אותו ביומיים האחרונים,אני ראיתי עם מה הוא מתמודד,אני רואה בעיניים שלו משהו אחר לגמרי מהמעשים שלו.
כאילו שהעיניים שלו מלטפות אותו אבל היד שלו רוצה לתת לי אגרוף כדי שאני אלמד לא להתעסק איתו.
אולי ואולי ואולי...
אני רק רוצה כבר תשובות.
ימיי עוד ארוכים פה ...
זאת התשובה היחידה שכבר ידועה לי מראש.