צלקות על הגוף

מושיעה של עצמי

קמתי מחוסרת הכרה והתנדנדתי מצד לצד,ראיתי מולי תמונה אבל היא זזה ממקום למקום עד שלגמרי התבהרה,הייתי בחדר של הבנות על הספה והטלוויזיה היתה דלוקה על חדשות התנחמתי בעובדה שקריסטינה יושבת לידי,זאת בערך הפעם הראשונה שאני זוכה באמת לראות אותה יותר מכמה דקות בודדות,היא חייכה לכיווני בפנים עייפות ומותשות,מיה ואנאל נכנסו גם הן לחדר ״הנסיכה שלנו התעוררה״ מיה רכנה אלי ונישקה לי ללחי,חייכתי בביישנות
״מה קרה..״עוד לפני שסיימתי את המשפט מיה ענתה ״רועי הביא אותך,הוא אמר שהיה לך בוקר ממש קשה ושנתן לך לנוח לפני הרופא״
הנהנתי
הראש שלי מסתחרר אבל לא רק בגלל החומר של ההרדמה שתמיד גורם לי לטשטושים ולכאבי ראש אלא בגלל שהמוח שלי באמת מסתחרר מכל אירועי הבוקר,מהגילוי של רועי כלפיי,שישמור עליי אם אני אתן לו יד ואסמוך עליו...איך אפשר לסמוך על בן אדם כזה?
״את רוצה לדבר איתנו?״קריסטינה שאלה ״את נראת מאוד מהורהרת״ היא לבשה כותנת לילה יפה מתחרה ונראתה כמו מלאך,העור שלה היה שזוף בגלל היותה ממוצא ויאטנאמי והכותנה היתה מתאימה לה והבליטה את הגוף הצנום והיפה שלה.
״אני לא רוצה להתרגל למקום הזה״ אמרתי במרירות,הצבתי עובדה
״אני חושבת שאין לך כל כך הרבה ברירות״מיה ענתה לי בקול תקיף משלה ״לטובתך אני חושבת שאת צריכה פשוט להסכים עם רועי,עד שימצא לך בעל מתאים ותוכלי לעזוב את המקום ולפתוח דף חדש בחיים״ היא רצתה לקבל ממני הסכמה,אבל אני לא מסוגלת להבין איך הן בסדר עם הגורל שנגזר עליהן?
אולי בגלל שלפני רועי היו להן חיים רעים,התעללו בהן,רועי בעצם לא חטף אותם לשעבדות,רועי הציל אותן מהחיים המרירים והרעים שנכפו עליהן ונתן להן עתיד שרק היו חולמות עליו.
אבל אני הייתי שונה מהן,אני הצלתי את עצמי מהחיים שהגורל כפה עליי,אני הצלתי את עצמי מההורים שלי,מהאבא המתעלל שלי אני לא צריכה שום גבר שיסרס בי וישלח אותי להיות אשת מאפייה של איזה אוליגרך ברוסיה כדי שיציל אותי מהחיים המסכנים שלי.אני המושיעה של עצמי ואני תמיד הוכחתי שאני יכולה להסתדר לבד בעולם הרע והמנוכר הזה,וגם פה אני אהיה המושיעה של עצמי.
מיה החזירה אותי למציאות כשבחנה איך הראש שלי פועם במחשבות,כחכתי בגרוני במבוכה ״אני לא אכנע לגזירת גורל הזאת ....״נשענתי על הספה ״בחיים״
״תשמעי״ אנאלה אמרה ״תסתכלי על הצד החיובי,יש לך פה מישהו שעוזר לך,שתדעי שלצערי יש חוטפים שרוצים רק כסף ומתעללים בזונות שלו אבל לרועי כן אכפת מאיתנו,הוא מפיק תועלת מאיתנו,אנחנו לא רק כסף,הוא צריך את השיתוף פעולה שלנו כדי שיצליח,בלעדינו כל זה לא היה קורה״ היא הצביעה למעלה על המועדון ״הוא יודע את זה,ובגלל זה הוא מעריך אותנו״
בזווית העין קריסטינה התנועעה באי נוחות,הסתכלתי עליה בחשד,היא הפנתה את מבטה כדי לא לפגוש את שלי ובלעה את רוקה.
היא סובלת בדיוק כמוני,רואים את זה בתנועות גוף שלה,רואים את זה בעיניים שלה.
החזקתי את ידה ״אנחנו נצא מפה ״ אמרתי לה ,רציתי להשמע אופטימית אבל בתוך תוכלי לא נשארה לי אפילו טיפה בודדה של אופטימית ״המקום הזה והמצב הזה הוא לא לתמיד״ מיה אמרה לנו בהחלטיות.
כדי לעודד קצת את המצב שמנו לנו סרט בנטפליקס עד ששמענו רשרוש מפתחות שהפריע לאופוריה של הסרט,כולנו הסתכלנו על הבן אדם שנכנס,ליבי נדרך כשראיתי את טל בפתח הדלת ולא את רועי,השפלתי את עיניי לרצפה,לא רציתי לתת לו את ההנאה מלראות אותי ככה שבורה אחרי כל מה שקרה הבוקר,הוא חייך לאנאל וקרץ לה ״מצטער שאני ככה מפריע בזמן הבנות שלכן״ הוא נשען על הבריח של הדלת ״רוזי אני צריך לקחת אותך לרופא״
קמתי ישר בלי היסוס
בוא נגמור עם זה כבר.
באתי לצאת מהחדר,ועמדתי בפניו כדי שיפנה לי את הדרך ,אבל כמובן שהוא נדחק בי,העפתי אותו עם כל הכוח של הגוף שלי עד שאיבד טיפה שווי משקל,הוא צחקק כאילו הוא נהנה מכל תשומת הלב הכי קטנה שנתתי לו.
הוא ליווה אותי לחדר שלי,חדר מס 3,לא הייתי בו מאז אותו הלילה שהקאתי על עצמי,החדר היה נקי , המנורה עדיין היתה במקום שלה אבל מזרון חדש וגדול עם מצעים עמד באמצע וליד שידה קטנה,היו 2 כורסאות בתוך החדר ורועי ישב על אחד מהם כשלידו ישב בן אדם בשנות החמישים שלו עם חליפה מגונדרת,הסתכלתי על פניו של רועי,הוא לא היה רגוע,לסתו היתה סגורה בחוזקה כשהביט בטל שמאחוריי.
הרופא קם ואמר לי לשבת בכורסא שלו ,טל סגר מאחוריו את הדלת. הלב שלי הלם בפרעות,הרגשתי כמו במעבדת נסיונות,הרגשתי כמו העכבר המסכן שדוחפים לו כל מיני חומרים מסוכנים,כמו הארנב שמשפיל את עיניו ואת אוזניו,הרגשתי תחת זכוכית מגדלת,החדר היה שקט,דומם,מפחיד,מאיים.
רציתי לבכות,רציתי לצרוח,להעלם.
שאפתי עמוק והוצאתי אנחה גדולה כשהתיישבתי בכורסא שליד רועי,הוא סגר את לסתו עוד יותר חזק כשראה כמה שאני חלשה ועייפה.
הרופא בדק את הנשימות שלי ושאל אותי כמה שאלות,מה בדרך כלל עושה לי התקפים,מה גורם לי לכך,מתי התחלתי להרגיש את ההתקפים האלה,לא יכולתי לספר לו את האמת,העדפתי לשמור על רועי מאשר על הבריאות שלי,לא יכולתי לספר לרופא שהוא נישק אותי ואז קיבלתי התקף של קוצר נשימה בגלל שנזכרתי באבא שלי.
״זה קרה לי לפני חצי שנה כשעשיתי ריצה ממש מהירה,הרגשתי כאילו לא יכולתי לנשום.ואז קרה לי שוב לפני יומיים בגלל החומר הרדמה״
הרופא הנהנן,הוא ביקש מטל להביא מכונת אק״ג (רישום פעולות הלב והנשימה) ויצא מהחדר כשקיבל שיחת טלפון,אני ורועי נשארנו לבד בחדר,הכורסאות שלנו מופנים אחד ליד השני,ישבנו בשתיקה שהרגישה כל כך רועשת,בעיניים של שינינו היה לנו המון מה להגיד אבל הפה לא נפתח,כאילו שדיברנו דרך העיניים.
הוא ראה את המצוקה שלי,אני ראיתי את ההבטחה שלו.
ואז משום מקום הוא הסתכל על הדלת,ודחף לי נייר קטן לתוך היד שלי,הסתכלתי עליו בבלבול,נשארתי בשקט ״תחביאי בחזייה״ הוא לחש לי בקול צרוד הנהנתי בהסכמה מוחלטת,עיניו הביעו שלווה ורוגע בתוך כל הכאוס שמתחולל לי בלב
אחרי שניה טל והרופא נכנסו עם המכונת אק״ג,החדר שרר דממה חוץ מההוראות הברורות של הרופא ״תשכבי על המיטה ותורידי חולצה,״,שתקתי ועשיתי מה שביקש ממני כמו בובה על חוטים שנשלטת על ידי כוחות גדולים יותר משלי.
הסתכלתי על רועי וראיתי את עיניו לחוצות,אבל אין לו סיבה לדאוג,הסתדרתי את הפתק הקטן שהביא לי במקום בחזייה שאף אחד לא יכול להבחין בו.
הורדתי מהר את הטי שרט הפשוטה שהיתה עליי ונשארתי עם החזייה של ההלבשה התחתונה מהחזרות שהייתי אמורה לעשות אתמול,מצאתי אותה זרוקה בחדר שלנו אחרי כל המאורעות עם רועי שהשאירו אותי חסרת תחושה עם הרגשה לעוד,רציתי עוד מרועי,בכל שניה ביום וכאילו שזה לא הספיק עוד עבר עליי את כל המאורעות האחרונות של הבוקר,הרגשתי רע,יכולתי לברוח היום,יכולתי לחזור לחיים האמיתיים שלי.
כשנשכבתי על המיטה עצמתי את עיניי,הרגשתי את הרופא מחבר לי מדבקות לאזור החזה , למדבקות היה מחובר חוטים שהובילו למכונת האק״ג,הרופא הסביר שהמכונה מראה כמה נשימות יש לי בדקה.רועי הסתכל עליי מלמעלה מבטו נעול עליי עיניו לא זזו ממני אפילו לא למצמוץ קטן,בעלתי את רוקי שהרגיש כמו גוש גדול בגרון.
רק ייחלתי ליום הזה להגמר.
**************************
*שעה וחצי לפני*
כשהחזרתי את רוזי למועדון,הנחתי אותה על הספה שבחדר שלהן,שמתי מזגן על חום וכיסיתי אותה בשמיכה עבה שמצאתי במחסן,היא היתה כל כך שלווה ורגועה ולא יכולתי שלא להרגיש צביטה חזקה בלב על מה שאני הולך לעשות לה בחודשים הקרובים...
״אני מצטער מאוד רוזי...״ רוכנתי אליה לנשיקה ונשמתי את ריח השפתיים שלה,ריח מתוק בדיוק כמוהה ״את הולכת לשנוא אותי״ עצמתי את עיני,אני רק רוצה להתענג על הרגעים האחרונים האלה איתה לפני שהמצב בינינו יהפוך לחור שחור מסוכן,לפני ששנינו נחזור להיות במקום שבו היינו אמורים להיות מלכתחילה בוס והזונה שלו.
השארתי את הדלת שלה פתוחה והלכתי להביא למיה את המפתחות של החדר ״תשמרו עליה עד שתתעורר,יש לה תור לרופא ועבר עלייה בוקר קשה״
הלכתי למשרד שלי וניסיתי להעסיק את עצמי בעבודה,יצרתי קשר עם האוליגרך של מיה כדי לסכם את תנאי העברה ואת הסכומים,בדקתי אם שילמתי ארנונה וחשמל,התקשרתי לחברה של המלצרים והברמנים שיבואו ביום חמישי לארגן את ההופעה החיה אבל כל חמש דקות נזכרתי בשיחת טלפון הזאת.
שיחת טלפון אחת ששברה לי את הלב
שיחת טלפון שהשאירה אותי כבול לשלשלאות,כי עד כמה שרציתי להציל את רוזי .
לא יכולתי להציל אותה מעצמי