חסר רגשות [1]

פרק 41

נקודת מבט קאי

״קאי!״ שמעתי את קולו של ג׳ונתן מבעד למוזיקה החזקה מהאוזניות שלי, המשכתי לחבוט בשק איגרוף ולהתעלם ממנו עד ששוב פעם שמעתי את קולו, ״קאי!״ הוא נתן לי מכה בכתף ואני הסתובבתי אליו בחוסר סבלנות.

״מה אתה רוצה?״ ירקתי בכעס בעודי מוחה את הזיעה ממצחי.

עיניו הגדולות והשחורות ננעצו בי, ״זה יום הזיכרון לאמא ואבא, לפני שש שנים בדיוק הם- אתה יודע. אז אנחנו הולכים לבית הקברות עכשיו, אתה בא לרכב?״ הוא שאל אותי עם הבעה עצובה.

נאנחתי ביאוש, ״לא, אבל תודה על ההצעה בכל זאת.״ אמרתי בזלזול ואז המשכתי להיאבק בשק האגרוף.

״אבל כל השנים האלו אתה היית בא איתנו לשם! איך אתה מסוגל להתנהג בצורה מגעילה כל כך?״ הוא שאל אותי ואני לא השבתי לו תגובה, המשכתי להתרכז במה שהרבה יותר חשוב. ״אתה דוחה, קאי, חבל שתאבד את כל האנשים שאוהבים אותך.״ הוא אמר והתחיל ללכת.

הורדתי את האוזניות מאוזניי והעפתי אליו את מבטי הדורסני, עוקב אחרי דמותו שיצאה מחדר הכושר. אני לא מבין מה הבעיה של כולם איתי, שיתמודדו עם העניין שלא אכפת לי מהם ובטח שלא מהרגשות שלהם, למה שיום אידיוטי להורים שלי יעניין אותי?

החזרתי את האוזניות אל אוזניי והמשכתי להתאמן עד שכאב ראש חזק תקף אותי.

״אתם לא ממש פוטוגניים, תשים עליה את היד שלך.״ מרלין אמרה בעודה לוקחת את ידי ומניחה אותה על המותן של סקיילר. ״ואת תעטפי את העורף שלו בעזרת הזרוע שלך.״ היא ציוותה על סקיילר וכך סקיילר עשתה, ידה הקפואה והמהוססת עטפה את עורפי וגרמה לי לתחושה מוזרה. ״מדהים, עכשיו נשיקה.״ מרלין חייכה אלינו וקפאתי.

הפניתי את ראשי אל סקיילר שנראתה המומה וזייפתי אליה חיוך, ״ברור, מוכנה, יקירה?״ שאלתי אותה בטון מעט כעוס.