חסר רגשות [1]

פרק 7

נקודת מבט סקיילר

כבר איבדתי את התקווה שמישהו ימצא אותי ואת אוליבר.

הכרחתי את עצמי ללבוש את הבגדים המזעזעים שקאי הביא לי, פאקינג גופית ספורט שחורה שקטנה עליי לפחות בשתי מידות וטייץ שחורים והדוקים שלא השאירו לי מקום לנשום. רציתי להרוג אותו רק מהמחשבה שאני אצטרך לצאת ככה.

״התארגנת?״ שמעתי את קולו של קאי מאחוריי שנייה אחרי ששמתי את הטייץ עליי, עיניו הפסיקו להסתכל בעיניים שלי והתחילו לבחון את גופי, מה שגרם ללחיים שלי לבעור מכעס, בן זונה.

״כן! אתה עיוור או משהו?״ שאלתי בזעם. קצת התחרטתי על הדיבור שלי כי העיניים שלו התכווצו והוא היה נראה מפחיד יותר מבדרך כלל. לא ידעתי למה הוא עוד מסוגל, רק אתמול בלילה הוא עמד לרצוח אותי.

״תדברי יפה, בסדר?״ הוא שאל והתחיל להתקדם אל כיווני, הוא אחז בזרוע שלי וגרר אותי אל היציאה מהמחסן הנטוש, השמש סינוורה אותי וניסיתי במהירות לבחון את המקום שאני נמצאת בו, מלבד ווילה ענקית והרים רחוקים, לא ראיתי שום דבר, אנחנו לבד כאן והמחשבה הזאת גרמה לכל חלק בגופי לכאוב.

הוא המשיך להוביל אותי אל הווילה, נכנסנו והתפלאתי לגלות שאף אחד לא נוכח שם, איפה אוליבר לעזאזל? הוא דחף אותי אל אולם ספורט שבו ישבה מישהי בעלת שיער בלונדיני ומתולתל.

״היי.״ היא נופפה בידה לקראתי ואני הבטתי בה בחשדנות מוגברת.

״אני אשאיר אתכן לבד, תהני סקיילר.״ הוא חייך ביהירות ששנאתי ועזב את המקום.

״אני לא רעה כמוהו, אל תדאגי.״ היא צחקקה, ״אני קצת יותר ממנו למען האמת.״ היא הוסיפה והרמתי את גבותיי בחשש, ״סתם, נו, אני צוחקת, למה את כל כך כבדה?״ היא גלגלה את עיניה כלפיי וקמה ממקומה.

״איך את היית מגיבה אם היו חוטפים אותך, מפרידים אותך מאחיך ונותנים לך להתאמן בשביל להרוג אנשים?״ שילבתי את זרועותיי.

היא הרימה גבה, ״זה מבאס, אבל אלו החיים, לא הכל נוצץ עם קשת בענן, תתנחמי בעובדה שזה יגמר עוד כמה שבועות ואת תחזרי לבית ואגב, אני ראיתי את אוליבר, הוא בסדר גמור.״ היא הרגיעה אותי ומשהו בה גרם לי מעט לסמוך עליה. ״אז בואי נתחיל בהתחממות, נקיף את כל המגרש פעמיים.״ היא צחקקה והתחילה לרוץ, נעצתי בה מבט המום ובלית ברירה נאלצתי לעשות כמוה.

-

הדבר הזה נגמר, כל מה שעשינו היה לרוץ, לקפוץ, לרדת לשכיבות סמיכה ולבסוף קצת קראטה, היא די הייתה נחמדה.