חסר רגשות [1]

פרק 34

נקודת מבט סקיילר

התעוררתי לעוד יום נוראי, יום של חוסר אונים, של דאגות ועצבים. כבר שלושה ימים שלא מצאו עדיין קאי, שלושה ימים שאני מסתובבת עם תחושת ריקנות ופחד מכל מה שעלול לקרות.

מה שעזר לי להתמודד בימים האלו היה אחי אוליבר, הוא עודד אותי, צחק איתי, היה שם בשבילי. אבל שום דבר לא באמת הצליח לגרום לי לשכוח מקאי ומכמה שאני מתגעגעת אליו ורוצה רק לחבק אותו.

שמעתי המון רעשים וקולות מחוץ לחדר המלון שלי, אז במהירות צחצחתי שיניים ויצאתי מהחדר, לא היה אכפת לי שאני עם פיג׳מה מביכה. קלטתי חבורה של חיילים מפטפטים זה עם זה.

״זה באמת נס, אשכרה נס.״ מישהו מהם אמר ואני הרמתי גבה, ממשיכה להאזין להם בענייניות.

״לא בדיוק נס, יש לו יותר סיכויים למות מאשר לשרוד את זה.״ החייל שני ענה לו.

קפאתי במקומי, ״סליחה?״ פציתי את פי וכולם הסתובבו והסתכלו עליי במבטים קרירים, ״על מי אתם מדברים?״ שאלתי.

אחד מהם התקרב לכיווני, ״קאי סביאנו. לא שמעת? הוא התקשר לג׳ניפר ובזכות המאתר שיחות הצלחנו למצוא אותו, אבל יש חדשות רעות מאוד והן שהוא איבד דם בכמויות לא נורמליות.״ הוא סיפר לי.

עם כל מילה ומילה שהוא אמר הרגשתי את ליבי מתפרק עוד יותר, הדמעות התחילו להציף את עיניי. ״איפה הוא? הוא כאן?״ שאלתי בקול שבור.

״כן, הביאו אותו ממש לפני כמה דקות, הוא נמצא באגף המרפאה והוא במצב מאוד נורא.״ החייל אמר וראייתי החלה להיטשטש.

״אוקיי, תודה.״ מלמלתי בלחש ואז התחלתי לרוץ אל עבר המעלית. לחצתי במהירות על קומת הקרקע וחיכיתי בחוסר סבלנות עד שאגיע, אני מרגישה כל כך רע.
המעלית נפתחה ושוב רצתי, אין לי מושג לאן.

עקבתי אחרי כמה חיילים עד שהגענו כולנו אל אגף מלא באחיות ורופאים שנכנסנו מהר אל חדר כלשהו, כנראה החדר שבו קאי נמצא. קלטתי את ג׳ניפר וג׳ונתן יושבים מול החדר הזה כשהם נראים מיואשים ומפוחדים, עיניהם נפוחות.

״מה איתו?״ שאלתי בעודי מתנשפת.

ג׳ניפר הרימה אליי את מבטה, היא הייתה נראית על הפנים ובצדק, כל הימים האלו היא לא הפסיקה לחשוב על קאי ולא הפסיקה לדאוג לו, יותר מכולם כאן אפילו. ״מצבו רע, לא מספרים לנו הרבה אבל הספקתי לראות אותו והוא נראה-״ היא יבבה והתחילה לבכות על כתפו של ג׳ונתן.

״הכל יהיה בסדר, ג׳ני, הוא לא ירצה לראות אותנו במצב הזה.״ ג׳ונתן עודד אותה, למרות שהוא בעצמו רצה לבכות.

הכרחתי את עצמי לעצור את הדמעות, התיישבתי ליד ג׳ניפר וחיבקתי את כתפה, ״הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה.״ לחשתי לאוזנה בשקט.