חסר רגשות [1]

פרק 64

נקודת מבט סקיילר

הגענו לבית שלנו תוך שעות ארוכות של הרבה מחשבות, אוליבר חזר להיות השטותניק שהוא בדרך כלל והריץ בדיחות על כל מה שעברנו. הכל הרגיש לי בסדר חוץ מההרגשה הנוראית הזאת שאני רחוקה מקאי ושאני לא איפגש איתו יותר בחיים.
אבל אולי אני פשוט צריכה להשלים עם זה ולהמשיך הלאה בחיי.

הגענו אל אותו הבית המוכר, שפת האגם והעצים הירוקים מילאו את כל שדה ראייתי.

אוליבר התקדם איתי כשהוא אוחז בידי והוא נקש על הדלת.

-

אז מה קרה בכל השעות האלו בעצם?
ההורים שלנו קיבלו חום ונראו כאילו הם ראו רוח רפאים, הם בכו ואבא שלי בכלל היה בטוח שהוא הוזה אותנו. מסתבר שהמשטרה החשיבה אותי ואת אוליבר למתים.

״אתם לא עוזבים את הבית בחיים!״ אמא שלי אמר בהקצנה וחיבקה אותי ואת אוליבר בפעם המאה להיום.

התגעגעתי אליה הרבה, היא הביטה בי עם עיניה הירוקות שאותן היא הורישה גם לאוליבר.

החזרתי לה חיבוק בעוד שאוליבר פלט אנחת יאוש, ״אפשר קצת ספייס? בכל חצי דקה אתם חונקים אותי.״ הוא אמר לאמא ואבא בנימה מלאה ביאוש וגרם לכולנו לצחוק.

אימי הגישה צלחות רבות המלאות בכל טוב. צלחות עם מופלטות, ספינג׳ים, פנקייקים, וופלים, עוגות, חביתות, קאפקייקס, עוגיות.

הם הלכו למטבח ומיהרו להביא גם את השתייה בזמן שאני רכנתי אל אוליבר, ״עכשיו הם יחקרו אותנו, אנחנו צריכים לתאם גרסאות. מישהו חטף אותנו אחרי שנכנסנו למקום שלא היינו צריכים להיות בו ואין לנו מושג מי זה היה.״ לחשתי לו ואוליבר הקשיב לי בענייניות.

״אוקיי.״ הוא אמר לי ובדיוק בשניות אלו ההורים שלי חזרו עם בקבוקים מלאים בשתייה.

נקישות נשמעו בדלת ואימי הלכה לפתוח, היא פתחה ונכנסו אל תוך הבית שלושה שוטרים, הם דיברו איתה למשך כמה שניות ואז התקרבו אל חדר האוכל, הם הביטו בי ובאוליבר כאילו נפלו מהחלל.

״רוצה את הפנקייק? אופיסר?״ אוליבר שאל את השוטר שבהה בו.

נתתי לאוליבר בעיטה ברגל מתחת לשולחן, יש לו את הבדיחות המטומטות ביותר בזמן הכי לא טוב.

״ערב טוב לכם.״ כחכחתי בגרוני.

אחרי שקט של כמה שניות הם התיישבו לידנו, ״אנחנו מקליטים את השיחה, אנחנו לא רוצים לקחת אתכם לחדר חקירות מכיוון שאנחנו עדיין לא בטוחים שאתם מוגנים מפני החוטפים.״ אחד מהם אמר בחשש.

לקחתי נשימה עמוקה, ״החוטפים כבר מזמן לא כאן והם אמרו שאין להם עניין בנו יותר ואני מאמינה שאפילו יהיה אפשרי לבטל את העוצר הזה שבעיירה, אני משוכנעת שאנשים יוכלו להסתובב בחופשיות מבלי לפחד-״ דיברתי עד שהפעם אוליבר היה זה שנתן לי בעיטה מתחת לשולחן.

שלושת השוטרים הביטו בי עם מבטים המומים, ״מאיפה את יודעת?״ אחד מהם שאל אותי בחשדנות.

בלעתי את רוקי, ״כי שמעתי אותם אומרים את זה.״ המצאתי בשנייה האחרונה והשוטרים מיהרו לכתוב במהירות את זה.

״יש לכם עוד רמז כלשהו שיעזור לנו למצוא אותם?״ השוטר השני שאל והיה נראה הרבה יותר קשוח ומפחיד מהשניים האחרים.

״לא.״ אוליבר שיקר ומשך בכתפיו.

השוטר היה נראה נרגז, ״אתם רוצים לומר לי שהייתם שם כמה חודשים ולמרות זאת אתם לא יודעים שום דבר על-?!״ הוא צעק עד שהוריי הגיעו.

״תצאו מכאן, הם רק ילדים.״ אבי גונן עלינו, ״אני בטוח שכולנו רוצים רק לשכוח מכל מה שקרה, הם רק רוצים לחיות את חייהם כמו כל הילדים, מבלי החקירות האלו.״ הוא אמר להם בחומרה.

שלושת השוטרים התרוממו על רגליהם, לקחו את מכשיר ההקלטה ויצאו משם.

נשמתי לרווחה וחייכתי אל אבי.

״אז שנתחיל לאכול?״ אבי שאל אותנו עם חיוך אגבי והתיישב סביב שולחן האוכל.

״אין עליך, אבא.״ אוליבר טפח על גבו והמשיך ללעוס מהפנקייק שלו.

-

סוף כל סוף יכולתי לשבת על המיטה שלי, הייתי צריכה להתקשר לכל אדם מהמשפחה שלי ולומר לו, ״היי, מה שלומך? זוכר את אוליבר וסקיילר התאומים שחשבת שהם נרצחו? אז אנחנו חיים, ביי.״ וככה זה נמשך למשך פאקינג שעתיים.
אחר כך התקשרתי לקלואי וג׳ייסון, החברים הכי טובים שלי מניו יורק שצרחו לי באוזניים ואחרי שעה של שיחה הם אמרו לי שמחר בצהריים הם יקחו טיסה לכאן.
אחר כך נאלצתי לשמוע את החפירות של אוליבר ומאה החברים שלו, שאגב עד עכשיו הם לא מפסיקים להרעיש למרות שהשעה כבר 2 בלילה.

אבל האמת שכל הדברים האלו העסיקו אותי, העסיקו אותי מהמחשבות על קאי. רק היום בבוקר הרגשתי את שפתיו, לא חשבתי שזאת תהיה באמת הפעם האחרונה. הלב שלי החל לפעום בחוזקה ואני ניסיתי לחשוב שוב על הסחת דעת, משהו שיסיח את הלב שלי מהרגשות החזקים שלי, מהגעגוע העז אליו.

נקישות נשמעו בדלת ונמלאתי בשמחה שמה שרציתי הגיע, ההסחת דעת.

קלטתי מולי את לוסי, אותה החברה שאירחה לי כאן חברה כשרק הגעתי. ״אני לא מאמינה.״ היא חיבקה אותי ואני חיבקתי אותה בחזרה.

״גם אני לא.״ צחקקתי לכתפה ואז התנתקתי מהחיבוק ולקחתי ממנה את המתנה שאותה היא החזיקה.

קלטתי שמאחוריה עומדים גם לוק ודין, החברים שלה.
לוק חייך חיוך רחב שחשף את גומותיו העמוקות, שיערו היה מתולתל בצבע חום בהיר ומשקפיים שחורים עיטרו את פניו.
לידו היה דין, עיניו היו שחורות כמו שיערו וגם הוא החזיק במתנה קטנה.

״ברוך שובך.״ לוק אמר ואז חיבק אותי חיבוק קצר.

״ברוך שובך לחיים.״ דין צחקק וגרם גם לי לצחוק.

״אז בואו, תיכנסו.״ פיניתי להם מקום והם נכנסו אל תוך החדר שלי, חדר שפתאום היה נראה לי מעט זר.

״אז הגיע הזמן להשלים פערים.״ לוסי נפרשה על מיטתי ואני לקחתי נשימה עמוקה.

פספסתי כל כך הרבה דברים.