חסר רגשות [1]

פרק 2

בארוחת הצהריים המשפחתית, ישבנו כולנו סביב שולחן האוכל, אני תחבתי את המזלג בסלט והתחלתי לאכול ממנו.

״אז איך היה היום הראשון שלכם? הכרתם חברים חדשים? איך המורים מלמדים?״ אימי שאלה בסקרנות.

אוליבר הנהן במרץ, ״הכרתי חבורה ממש נחמדה ואפילו קבעתי עם הבנים לצאת מחר בצהריים לשחק כדורגל. ואגב, אני מאוד מרוצה מהרמה של הבית ספר, מהמורים, מהבחורות הכוסיו-״ הוא התחיל לספר עם חיוך יהיר.

״אוי, תשתוק כבר.״ נכנסתי לדבריו בעודי מגלגלת את עיניי.

״אנחנו שמחים לשמוע אוליבר. ואת מי את הכרת, סקיילר? גם את מצאת לעצמך חבורה?״ אבא פנה להסתכל אליי.

״אפשר לומר, אבל האמת שיש לי שאלה אליכם.״ הנחתי את המזלג על הצלחת והסתכלתי בעיניהם של ההורים שלי, ״הכרתי מישהי בשם לוסי והיא דיברה על העיירה ועל כמה שהיא נוראית. יש משהו שלא סיפרתם לנו? למה אסור להסתובב בלילות בחוץ?״ שאלתי, בוחנת את שניהם.

אימי כיחכחה בגרונה ואבי התחיל לשחק עם האוכל שלו, התנהגות שמאוד לא אופיינית להם.

״הדבר היחידי שאנחנו יודעים זה שמוטל עוצר על העיירה ברגע שהשמיים מחשיכות, חוץ מזה אנחנו לא יודעים דבר.״ אימי אמרה במהירות והתרוממה על רגליה, ״לפנות לכם את האוכל?״ היא שינתה את הנושא.

״רגע, רגע, מה זאת אומרת?״ אוליבר התפרץ, ״לאן לעזאזל הבאתם אותנו? מה קורה פה בדיוק?!״ הוא הרים את קולו.

״אוליבר, תוריד את הטון שלך תכף ומיד, אתם לא צריכים לדעת כל דבר, תסתכלו על היתרונות שבמקום היפהיפה הזה.״ אבי אמר בנוקשות.

אני ואוליבר החלפנו מבטים מבולבלים, למרות שלשנינו היה את הדחף הזה להמשיך להתווכח עם ההורים שלנו, ידענו שזה לא יוביל לשום מקום.

פינינו את הצלחות שלנו ועליתי אל החדר שלי, כשנשכבתי על המיטה חייגתי אל קלואי, החברה הכי טובה שלי מניו יורק.

״הלו?״ היא השיבה לשיחה לאחר כמה שניות, ברקע נשמעו רעשים חזקים והנחתי שהיא עסוקה.

״היי קלואי, את יכולה לדבר?״ שאלתי אותה עם גבה מורמת, מרחיקה את הטלפון מעט מאוזניי בגלל הרעש.

״אני וג׳ייסון בדיוק בהופעה של נייל הורן, אני אחייג אליך יותר מאוחר!״ היא צעקה ולפני שהספקתי להשיב לדבריה היא ניתקה את השיחה בפנים שלי והותירה אותי המומה. הייתי עושה הכל בשביל לחזור לניו יורק, בשביל להיות עם החברים שלי בהופעה של נייל ולא במקום האידיוטי הזה.

-

הלילה הגיע ואני ישבתי על אדן החלון והשקפתי אל הנוף, השעה הייתה כבר 00:30 ואני לא הצלחתי לעצום את העיניים שלי אפילו לא לרגע. בחנתי את השמיים השחורים, את הכוכבים הבודדים והזוהרים שצצו ואת האגם השקט שהיה במרחק של כמה מטרים מביתי.