חסר רגשות [1]

פרק 61

נקודת מבט קאי

״יש כאן הרבה מממתקים, אני רוצה להביא גם לפאפו.״ הילדה אמרה לי בעודה לועסת את הגומי שבתוך החפיסה.

רגשות הכאב התחילו להופיע בתוכי, אני לא מאמין שנהפכתי לכזאת רכיכה, שכל כך אכפת לי מהנכדה של הבן אדם שרצח את הוריי. אבל לא הייתי מסוגל לשנוא אותה, היא לא אשמה במעשה שלו, היא רק ילדה קטנה שנולדה למשפחה הלא נכונה.

הדלת של חדר האוכל נפתחה ומשם נכנסה סקיילר, שיערה השטני היה ספוג במים והיא הייתה לבושה בבגדים חדשים, טישרט לבנה שחשפה את כתפה ומכנסי ג׳ינס קרעים בצבע כחול.
בחנתי אותה בהערצה עד שהיא נעמדה מולי והביטה בבלבול על הילדה.

״זאת אריקה.״ אמרתי לסקיילר בעודי מצביע על הילדה המתוקה שחייכה.

״היי, אריקה.״ סקיילר עדיין נשמעה מבולבלת והתיישבה ליד אריקה, ״אני סקיילר.״ היא הציגה את עצמה.

אריקה הנהנה והמשיכה ללעוס מהגומי שלה.

״מה קורה פה?״ סקיילר שאלה אותי עם גבה מורמת.

״זאת הנכדה של הבוס של המאפיה הברזילאית, אותו אדם שרצח את ההורים שלי.״ התחלתי לדבר ועיניה של סקיילר נפערו מרוב הלם. ״אתמול כשהיא הייתה שם איתו בחדר, לא הייתי מסוגל ללחוץ על ההדק מולה וגם כשהטמנו את הפצצות,ֶ לא הייתי מסוגל להשאיר אותה שם למות, אז לקחתי אותה איתי.״ אמרתי בעודי מלטף את ראשה, אריקה הסתכלה בחלון והתרכזה בעולמה, בעולם שבו אין צרות.

״זה מדהים, קאי.״ סקיילר אמרה לי וחייכה אליי ברוך ואהבה.

הנחתי את ידי על ידה וליטפתי בתנועות מעגליות את מפרק כף ידה, ״את יודעת למה עשיתי את זה? כי השתניתי. לפני שהכרתי אותך כנראה שהייתי יורה בבן אדם הזה מול העיניים של הילדה ואפילו משאיר גם אותה להתפוצץ שם, אבל מאז שהכרתי אותך אני- אני הפכתי לבן אדם אחר.״ הסתכלתי אל תוך עיני הדבש שנצצו.

״אני אוהבת אותך, קאי.״ היא מלמלה בטון שהיה נשמע לי די עצוב.

״זה דבר טוב, לא?״ שאלתי אותה בדאגה.

״אני יודעת.״ היא שיחררה את אחיזתה בי ונראתה לפתע מרוחקת.

״קרה משהו?״ שאלתי אותה.

היא התחמקה מקשר עין והתחילה לשחק עם אצבעותיה, היא נראית לחוצה מתמיד ואני לא הצלחתי להבין מה הספיק להשתנות.

״קאי.״ היא קראה בשמי בקול שקט, ״אוליבר הזכיר לי את ההבטחה ההיא, שאחרי הנקמה אנחנו נחזור לבית שלנו ו- ואני לא יודעת מה לעשות.״ היא מלמלה בצער ותחבה את פניה בידיה.

ליבי נפל לתחתונים, שכחתי מההבטחה המזורגגת הזאת לגמרי.
ידעתי שאין סיכוי שסקיילר תוכל לשלב בין שני הדברים, העיירה נמצאת במרחק של קילומטרים רבים מברזיל וחוץ מזה, לכל אחד מאיתנו יהיה את החיים העצמאיים שלו.

במידה והיא תעזוב אותי, איך אני אוכל לחיות בלעדיה? בלי הבחורה שאני רוצה לבלות איתה את שאר ימי חיי? בלי הבחורה ששינתה לי את החיים שלי מהקצה לקצה? שלימדה אותי מה זה להרגיש? שלימדה אותי להיות בן אדם?

אני אוהב אותה, יותר מכל דבר אחר בעולם.

״יש לך זמן לחשוב על זה.״ הרגעתי אותה למרות שלא רציתי, לא רציתי שהיא תחשוב על זה, רציתי שהיא תישאר כאן בלי היסוסים.

״אני יודעת.״ היא נאנחה בתסכול, ״אז בוא נאכל משהו, אני גוועת. אולי פנקייקים?״ היא שינתה את נושא השיחה והנהנתי לחיובי בעודי מזייף חיוך קטן, למרות הדאגות והחששות שהיו לי כמו אבן בלב.

———————-

מזכירה למי שלא הספיקה לראות שהעלתי את הפרולוג של ניקולאס❤️❤️
אני ממש מנסה לזרז את הסיפור הזה, פרק 70 יהיה הפרק האחרון🫶