חסר רגשות [1]

פרק 67

נקודת מבט קאי

לא הצלחתי אפילו לענות לשיחה מרוב ההלם שהייתי שרוע בו.
סקיילר ואוליבר הרגו אותו הרי, איך זה יכול להיות שהוא בחיים שוב? אולי מישהו מותח אותי? אם כן, אז זאת מתיחה מאוד מרושעת.

אבל כששמעתי את קולו מאחוריי, הבנתי שזאת לא מתיחה.

סובבתי את גבי וקלטתי את פניו המזוויעות של אייזק, חתכים היו בכל פניו והוא נראה חלש וחיוור, חיוך צדדי וערמומי צץ על פניו כשהוא קלט אותי.

לבן אדם הזה יש יותר נשמות מלחתול.

״חשבת שנפטרת ממני, אה?״ הוא גיחך בבוז.

עיניי התרחבו וגיחוך נפלט משפתיי, ״נמאס לי ממך כבר. אתה צריך למות, בדיוק כמו שאמא ואבא מתו בגללך.״ מבלי לחשוב פעמיים כיוונתי אליו את האקדח שלי, ממש אל הלב שלו.

אייזק עמד מולי מבלי לזוז, הוא עדיין נראה משועשע מהמצב. ״קאי.״ הוא מלמל בתיעוב, ״אתה לא יודע אפילו איזו נקמה תכננתי, גם אם תהרוג אותי, אתה הולך לסבול.״

״הסבל היחידי שיהיה לי זה אם אני אשאיר אותך בחיים.״ אמרתי לו בכעס בעודי נוגע ברפרוף בהדק שכל כך התחשק לי ללחוץ עליו ופשוט להיפטר מהחלאה הזה.

אבל אז קרה הדבר הכי גרוע שיכל לקרות.

קולות של סירנות.

כל כך הרבה סירנות שהרגשתי כאב ראש חזק תוקף אותי.
קלטתי את חיוכו של אייזק מתרחב ומבלי לחשוב פשוט לחצתי על ההדק פעמיים, גורם לאייזק ליפול על ברכיו ולחייך אליי רגע לפני שהוא מת.

לא היה לי יותר מידי זמן לעכל את מה שעשיתי כי התפרצו לתוך הבר עשרות שוטרים שכיוונו אליי את אקדחיהם.

בחיים לא פחדתי כמו שאני מפחד עכשיו.
הייתי בטוח שבשנייה שניצחתי את המאפיה הברזילאית, אני אהיה מוגן.
אבל אייזק תכנן הכל, הוא תכנן את ההפסד, הוא תכנן את הנקמה, הוא תכנן את הגורל של משפחת סביאנו.

״תזרוק את הנשק!״ אחד השוטרים צעק עליי ואני המשכתי לעמוד מולם קפוא, לרגע אפילו שקלתי לכוון על עצמי את האקדח ולסיים הכל, כי במילא חיי הסתיימו ברגע שהשוטרים מצאו את הרוצח הכי מבוקש, אחרי שנים של חיפושים.

זרקתי את הנשק לרצפה והרמתי את ידיי בכניעה.
כמה שוטרים התקדמו אליי בצעדים מהוססים ואזקו אותי באזיקים.

אחד מהם התקרב אליי יותר מידי ונתן לי בחוזקה את רגלו בלסת שלי, גורם לי להיאנק בכאב וליפול לרצפה.

״מגיע לך להירקב בכלא, חתיכת חלאה, וזה עניין של דקות עד שנמצא גם את שאר האחים הרוצחים שלך.״ הוא לחש לי בתיעוב וירק בפניי.

אבל אפילו לא החזרתי מילה.

״תשמור את הכעס לאחר כך.״ שוטרת אחת אמרה לאותו השוטר שהכה אותי שניות ספורות לפני כן, ״כי אם לא יספק לנו את המידע שאנחנו צריכים, ניתן לך תטפל בו.״ היא הוסיפה ואני לא צוחק כשאני אומר שרציתי באותו רגע לבכות, לחזור כמה שנים לאחור ולהיוולד למשפחה אחרת.

השוטרים גררו אותי באגרסיביות לאחת המכוניות של המשטרה. כולם הסתכלו עליי בשנאה ונראו כאילו הם רוצים להחטיף לי מכות. אבל מי אני שאאשים אותם? אני באמת מפלצת, באמת מגיע לי להיענש.

-

השוטרים זרקו אותי אל תא המעצר ונעלו אותי שם.
אני נמצא כאן כבר תשע שעות.
מן הסתם שהם לא נתנו לי אוכל ומים ואפילו לא מקום להשתין בו.
מידי פעם שוטר עבר מולי וקילל אותי או איים על חיי.
לרגע אפילו התחרטתי שלא יריתי בעצמי לפני כן.

שמעתי כמה קולות חזקים ונעמדתי במהירות על רגליי, התקדמתי בתשישות אל עבר הסורגים ועמדתי שם, מנסה לראות על מה כל ההמולה.

״תפנו מקום! צריך לשים אותו בתא!״ אחד מהם צעק וצעדים נשמעו והתקרבו אליי עוד ועוד.

שוטר אחד נעמד מולי עם גבו אליי וזרק את- את ניקולאס אל התא מולי, הוא נעל את התא והלך משם.

עיניי נתקלו בעיניו הכחולות של ניקולאס.

והבעת פניו רמזה לי ש-

שזה באמת הסוף שלנו.