Over You

פרק מס' 8

אני מתעוררת בבוקר במצב רוח יותר נוראי מאתמול. אני לובשת שמלת טריקו זרוקה בצבע צהוב בננה, נועלת סנדלים נמוכות ואוספת את שיערי לקוקו מרושל - הוא הדבר האחרון שמדאיג אותי עכשיו. עוד יום ארוך ומייגע לפני. 

השעה 7:30 בבוקר. ג'ני ואליס ישנות, ואני יוצאת בשקט אל המטבח. מכינה קפה ויוצאת אל המרפסת כדי לסדר את המחשבות המטרידות שרצות בראשי. אני כועסת על מייק, כועסת על נייט וכ"כ שונאת את אבלין הזונה! כשחזרנו אתמול אל הבר, אחרי הסיגריה, אבלין כמובן התבייתה על נייט במהירות וגרמה לי לבחילה נוראית. זה גרם לי רק לכעוס על נייט יותר. התעלמתי מהקריאות שלו לקחת אותי הביתה, עליתי מהר על מונית ונסעתי הביתה. הוא כעס, מאוד, אני חושבת שעדיין לפי כמות השיחות של נענו ממנו וההודעות ששלח. אין לי בכלל ספק שהעביר את הלילה עם המגעילה הזו. למרות שיכול להיות שהפתיע והוא החליט הפעם להפריד בין ענייני עבודה לחיים הפרטיים שלו - קשה לי להאמין לזה. למה לעזאזל אכפת לי? שיעשה מה שהוא רוצה. הוא ילד גדול! 

חייגתי לאמא שלי, שבד"כ בשעות הבוקר המוקדמות ערנית יותר מתמיד, ואלה השעות האהובות עלייה. ככה אני יכולה לדבר איתה ברוגע, לפני שהיא יוצאת למשרד עורכי הדין שהיא עובדת בו ונעלמת למשך שאר היום. "מיה ילדה אהובה שלי" היא עונה במהירות בקול מודאג. "אמא" אני אומרת בנימה בכיינית מעט. "מה שלומך? הרבה זמן לא יצא לנו לדבר. מה זה הקול הזה?" אני מתחרטת לרגע שאני גורמת לה לדאוג לי. "זה סתם, זו העייפות" אני מתחמקת. אני רוצה להגיד שאני עייפה מהכל, אבל אני לא באמת מעזה. "מה איתך אמא? מה שלום אבא?" אני שואלת במהירות. אני מדברת הרבה עם אמילי ומתעדכנת דרכה. אני קצת מצטערת שלא יוצא לי לדבר עם ההורים שלי יותר. "אצלנו כרגיל, מתגעגעים אלייך" היא גורמת לי לחייך. "גם אני אליכם!" התקפי הגעגועים נוחתים עליי כשאני שומעת את קולה של אמי. זה לא קל להיות רחוקה מהחום והאהבה של ההורים שלי. עם כל היופי שבעצמאות, אני לפעמים מרגישה לבד. נכון שיש לי את החברות הכי מדהימות בעולם, אבל ברגעי משבר אני יודעת שהדבר שהכי חסר לי זו המשפחה שלי! 

המשכנו לדבר עוד קצת. סיפרתי לה על הימים האחרונים בקצרה, היא סיפרה לי על שלהם וסיימנו את השיחה בכך שהיא הזינה אותי באנרגיות ותקווה שהייתה חסרה לי. 

"היי" אני מתיישבת בכיתת ההרצאות ומחבקת את אדם, החבר הכי טוב שלי מהלימודים. "את נראת גמורה" הוא בוחן אותי בעיניים חצי סגורות. "כן, גם אתה" אני צוחקת. "איפה קים?" אני שואלת. השיעור עומד להתחיל והמרצה שלנו לא כ"כ מחבב מאחרים. "בדרך, אמורה להגיע כל רגע" הוא ממלמל ומניח את הראש על השולחן, מביט בי בחיוך ישנוני. "נו, מה קורה?" הוא שואל ושתי הגומות שלו צצות בשובבות. "הכל חרא, תודה. מה אצלך?" אני עונה בציניות. "הו, מישהי קמה במצב רוח קרבי" הוא פורץ בצחוק. "מה קרה?" הוא שואל כשרואה שאני רצינית למדי. "עזוב אדם, אל תשאל אפילו כי אין לי כוח להתעצבן מחדש" אני מנסה להעביר נושא. ממש לא בא לי לדבר על אף אחד מחבורת המעצבנים!