Over You

פרק 34

למה זה מגיע לי? הרי אני השתדלתי בשבילו, עשיתי הרבה ויתורים למענו ומסתבר שזה לא עזר. שוב פעם נפגעתי. כשחזרתי הביתה, הדמעות כבר התייבשו והבטחתי לעצמי, שאני אחזיק את עצמי כדי לא להישבר. "אל תגידו כלום" ביקשתי מהבנות ונכנסתי כ"כ מהר אל החדר, שהן אפילו לא הבינו במה מדובר. הודעתי בעבודה שאני לא מגיעה, לא יכולתי לעבוד כשאני מרגישה חולשה בכל הגוף שלי, חד משמעית אהבה זה מחלה! לא רציתי אפילו לספר מה קרה. הרגשתי מושפלת. הטלפון שלי היה כבוי כבר מהצהריים, והשעה הייתה שבע בערב. בכיתי, הוצאתי את כל מה שישב לי על הלב, ורק אז חזרתי הביתה. "מה נעשה איתך מיוש?" אליס נאנחה וחיבקה אותי אליה. "מה קרה?" ג'ני שאלה כשהעיניים שלה משדרות על כך שהיא בעוד רגע יוצאת לקרב, והיא רק מבררת נגד מי. סיפרתי להן כמה שיותר בקצרה וביקשתי מהן להניח לזה. "את בטוחה שזה מה שקרהף אולי יש הסבר אחר?" אליס שאלה מהססת. "יותר ברור מזה אליס לא יכול להיות" עניתי. "אני מתנזרת מגברים, נשבר לי" קיללתי את הרגע שהכרתי את נייט, ואת הרגע שבו הכל התחיל בינינו. "אני אוהבת אותו, אבל אהבה זה לא הכל בחיים. אני צריכה מישהו אמין, מישהו שאוכל לסמוך עליו מבלי לפחד בכל פעם לגלות שהוא בגד בי" סיננתי בכעס. הן ניסו לנחם אותי במילים, ובחיבוקים. אבל שום דבר לא עזר.

הטחתי את הטלפון אל הקיר, ברגע שראיתי את כמות ההודעות מנייט. לא רציתי אפילו לקרוא, בטח שלא לשמוע אותו. לא יכול להיות הסבר מיוחד לדבר כזה. לא רציתי שדבר כזה שוב פעם יוציא אותי משגרת החיים שלי. הרגשתי מפורקת, מהראש ועד הלב. שמחתי על כך שלפחות הוא לא מעיז להראות את הפרצוף שלו כאן. אחרי שעה ששכבתי במיטה, שמעתי את ההתלחששויות של הבנות מהסלון, שלא ידעו מה לעשות כדי לעזור לי. כי אין משהו כזה. ניסיתי לחבר את הטלפון בחזרה, הרגשתי הקלה קטנה כשהבנתי שלא נגרם יותר מדיי נזק לטלפון, ושהוא חי. חייגתי לאמא שלי ובשנייה שהיא ענתה זרם הדמעות שלי פרץ בחזרה. "אמא, אני רוצה הביתה" התייפחתי. רציתי להתרחק, המקום הזה מביא איתו רק רע. רציתי את העצמאות ואת החופש שלי, וקיבלתי אותו יותר מדיי. היא ניסה להרגיע אותי, לברר מה קרה, לא סיפרתי לה יותר מדיי. רציתי לארוז את החיים שלי פה ולחזור הביתה. "תחשבי על כמה דברים את מוותרת אם את חוזרת לפה קטנה שלי. מה עם הלימודים שלך שכ"כ חשוב לך לסיים, ומה עם החברות שלך? את חושבת שתוכלי להסתדר בלעדיהן? אתן הרי כל החיים דבוקות אחת אל השנייה" היא ניסה להכניס בי קצת הגיון. היא צודקת. אבל עדיין. היא הבינה שמשהו רע קרה עם נייט, לכן היא לא טרחה להזכיר אותו. "לכי לישון מותק, מבטיחה לך שמחר דברים יראו לך אחרת" הקשבתי לעצה שלה, אחרי ניסיון ארוך להניח למחשבות שלי ולעצב שלי, נרדמתי.

בבוקר אליס היא זו שהעירה אותי, היה לי קשה לפקוח את העיניים. הם שרפו וצרבו. "מה השעה?" שאלתי בקול צרוד. "עשר" היא ענתה והתבוננה בי בכאב. "מה אני עד כדי כך מכוערת?" שאלתי וחייכתי חיוך קל. "את יודעת שאת תמיד יפה. כשאת מאושרת וטוב לך אז את הכי יפה" היא אמרה וליטפה את שיערי. "בואי נלך להתעודד קצת. נקנה בגדים, נסתובב. נעסיק את הראש היפה שלך קצת" היא אמרה בנימה מנחמת, ולא יכולתי שלא לחייך לנוכח המחווה שלה. ידעתי שזה יום לימודים שהיא מפספסת במיוחד בשבילי. "לקחתי חופש. אני כולי שלך היום" היא אמרה בחיוך ונתנה לי להתעורר בנחת.