הידיים של נייט עוטפות את מותניי והלשון החמה שלו מלקקת את שפתיי, מתערבבת עם שלי. אני מעורפלת חושים לגמריי, אני מאמינה שאם הייתה לי שליטה כלשהי הייתי מפסיקה מיד, אך גם נייט לא הפסיק אותה והפתיע אותי כשהוא זרם ואפילו גרם לנשיקה להיות יותר סוערת. ניסיתי לא לחשוב על מה שיהיה אחרי הנשיקה ועם מה אני אצטרך להתמודד. זו ללא הספק הנשיקה הכי לוהטת שחוויתי בחיים הקצרים שלי! הבטן שלי מסתחררת, החום משתלט עליי ונייט גונח אל פי. אני נבהלת לרגע שזה יגיע לסיטואציה שלא אדע איך לצאת ממנה ולהתמודד איתה. הוא משכיב אותי בעדינות על השולחן כשאני שעונה על הגב והוא רוכן מעליי. הידיים שלו מלטפות את ירכיי, עולות אל הבטן שלי, מפלסות את דרכן מתחת לחולצה. ההבנה שאם לא אפסיק עם המשחק הזה בזה הרגע, אנחנו נמצא את עצמנו מזדיינים פה על השולחן, והחברות שלנו תהרס לנצח! זה היה הסימן שלי להתאפס, עם כמה שזה קשה להפסיק את זה, כי ה' הוא מדהים אפילו כשהוא מנשק, ועכשיו אני יכולה להבין את כל הבחורות שהיו איתו אי פעם. אני הודפת אותו קלות וקולטת שגם הוא שקוע במין אופוריה ושהוא עוד לא מודע להשלכות. הלב שלי הולם בתוכי, וההרגשה היא שבעוד רגע הוא יתפוצץ. אני לא מצליחה להסתכל לו בעיניים. הוא זז הצידה, נותן לי את האפשרות לקום מהשולחן. "אני מצטערת. אני לא יודעת מה קרה לי" אני ממלמלת בפחד ובורחת מהמשרד במהירות. אני נכנסת אל השירותים, מנסה לנשום עמוק כדי להרגיע את עצמי ומתיזה על פניי מעט מים. אני פאקינג סתומה! הרסתי הכל! מתחשק לי לצרוח מרוב תסכול. אני מסדרת את השיער, מהדקת אותו. כשאני יוצאת מהשירותים אני מביטה לצדדים לפחות ארבע פעמים, מהפחד להתקל בנייט. אני כזו טיפשה, בחיי שהלילה שברתי את השיאים של עצמי. "את יכולה לצאת להפסקה, אני פה" אני זורקת לעבר אבלין כשאני נעמדת על ידה. "אוקיי" היא מחייכת בשביעות רצון והולכת. אני פותחת בקבוק מים ושותה את כולו כמעט בשלוק. אני עדיין מרגישה את גלי החום לוהטים בכל הגוף שלי, אפילו על הפנים שלי, ואת הדופק שלי שמשתולל. מתחשק לי להעיף את הלקוחות, ללכת לעשן לפחות חמש סיגריות, לעשות סגירה ולעוף הביתה. והיה יכול להיות מעולה גם לא להראות את הפרצוף שלי פה לפחות שנה.
אני מוזגת מספר כוסות שתייה לאחד הבחורים שעומד על הבר, ואז הוא חוזר אל החבר'ה שלו שיושבים בשולחנות עם השתייה. אני מביטה באנשים שנמצאים בבר, אין אף לקוח שמחכה על הבר לשירות, וזה מפחיד אותי. אני מרגישה בנוכחות של נייט כבר במשך שתי דקות. אני משותקת, לא מצליחה להביט לעברו. העיניים שלו מנקבות אותי, עולה לי בחילה. "למה ברחת לי?" אני שומעת את אבלין שחוזרת כועסת. "לא ברחתי" הוא עונה לה בקול העצבני שלו. אמא'לה. הוא כועס. טוב, למה בדיוק ציפיתי? "מה עובר על כולם היום?!" היא מתבכיינת בקול המעצבן שלה. "את חיוורת" היא זורקת לעברי בגיחוך לאחר שמתבוננת בפניי. "זה סתם, זה יעבור" אני מנסה להתנער ממנה, אבל היא חייבת להמשיך לנג'ס. "אולי כדאי שתלכי לשטוף פנים. את תבריחי את כולם" היא שוב מדברת בקול הסנובי והמעצבן שלה ואני בטוחה שבעוד רגע אני הולכת להוריד לה אגרוף לפנים. "תעזבי אותי" אני מסננת בכעס. "נייט, אולי תשחרר אותה הביתה? במילא עוד מעט אנחנו סוגרים. נוכל אני ואתה לעשות סגירה ביחד ואז לנסוע הביתה" היא לא מרפה לרגע, מתכננת איך להיפטר ממני. אם היא הייתה יודעת על הנשיקה היא בטוח הייתה רוצה להיפטר ממני בדרכים אחרות. "לכי תנוחי מאחור. אני אחזיר אותך הביתה היום, שלא תחשבי אחרת" הוא פונה אליי, אך אני עדיין לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, אני בוהה בחזה שלו. אני נזכרת בגוף שנמצא מתחת לחולצה שהוא לובש, החום מתגבר. השתבשתי לגמרי היום! "אני יכולה לחזור לבד" אני עונה בקול חושש. "לא, את לא" הוא נעמד ממש קרוב אליי, ואי אפשר שלא להביט בעיניו. "אני מצטערת" אני אומרת כמעט ללא קול. הקול שלו כועס, אבל העיניים משדרות משהו אחר לגמרי, ואני מבולבלת. "אני לא" הוא עונה בקול חזק ובטוח, גורם לי לקחת את הרגלים ולברוח ממנו החוצה.
YOU ARE READING
Over You
Roman d'amourלפעמים מבלי לשים לב החיים לוקחים אותנו למקומות שמעולם לא הכרנו, השאלה היא עד כמה אנחנו מוכנים אליהם? מיה מעולם לא חשבה שתצליח אי פעם להתאהב וכשזה מגיע זה קורה ברגע הכי לא צפוי ומבלגן לה את החיים. היא לומדת מה זו אהבה ומה זו חברות אמיתית, ולבסוף גם...
