'רק לא לבכות' שיננתי לעצמי את המשפט במשך עשרות פעמים, מחכה לעוף משם. ידעתי שאני עושה צעד משוגע כשהגעתי לכאן. אבל האמת? הדבר האחרון שציפיתי לראות זה את הסצנה הזו מולי. חשבתי שמשהו בינינו ישתנה אחרי הנשיקות שלנו והשיחה איתו שגרמה לי לחשוב שבאמת יש משהו מעבר, משהו מיוחד. כרגיל כל מה שאני רוצה הוא אף פעם לא הדדי מהצד השני. אני נעמדת מול המעלית, מחכה כמו שלא חיכיתי אף פעם שתגיע ותפתח כדי שאבלע לתוכה. יבבה נפלטת מפי, ולמרות שניסיתי בכל כוחי שלא לבכות, הדמעות כבר התפרצו. "מיה, חכי" נייט יוצא אליי מהדירה לבוש כשהוא טורק את הדלת של הדירה שלו. אני נכנסת אל המעלית שהגיעה לקומה ומכסה את פניי בידיי, אני לא רוצה שיראה אותי במצב הזה.
"אני מצטער" הוא אומר בקול באמת מצטער, אבל מה זה עוזר לי?! הוא מנסה להזיז את ידיי מפניי, אך אני לא נותנת לו. אני נרתעת מהמגע שלו. אני נצמדת אל המראה של המעלית מכסה את פניי עוד ובוכה. "נייט, תלך" אני מבקשת ממנו בקול מגמגם וחסר אוויר. אני מרגישה כאב בלב, אני אפילו לא יודעת איך להסביר אותו לעצמי. אני מושפלת. אני כועסת, בעיקר על עצמי. אני מתיישבת על הרצפה של המעלית, מבינה שהוא לא הולך לצאת מכאן ולתת לי ללכת. אני אפוסת כוחות, אני נשברת. מולו. כ"כ לא רציתי לעשות את זה מולו, בד"כ הייתי באה אליו שיהיה המשענת שלי במצבים רעים. איך יתכן שהפעם הוא זה שגרם לי להיכנס למצב הרע הזה? "בייב תפסיקי עם זה, אני לא יכול לראות אותך ככה" הקול שלו נשמע שבור, כאילו בעוד רגע הוא בעצמו יתחיל לבכות. "אני לא מצליחה" אני מודה ומעזה סוף סוף להסתכל לו בעיניים. העיניים שלו נראות רטובות מעט ומודאגות. הוא רוכן אליי, מנסה למשוך אותי לעמידה, אך אני מסרבת והוא מוותר ומתיישב על ידי. "אני שונא את עצמי!" הוא מסנן בכעס ומנגב את הדמעות שלי שזולגות כמו מתוך מזרקה, ללא הפסקה. "תתן לי ללכת בבקשה.." אני מתחננת אליו. לא הושפלתי מספיק הלילה? "אני לא נותן לך ללכת ככה, אני גרמתי לזה ואני אתקן את זה" הוא אומר בקול חזק, בטוח, כזה שמנסה לשכנע אפילו את עצמו. "תקומי בבקשה" הוא אומר ונעמד. מיד לאחר מכן הוא מרים אותי מהמותניים. אני רפוייה, חלשה, ממש כמו סמרטוט. לא הייתי כזו, אבל הפכו אותי לכזו, גם מייק וגם נייט. "אני רוצה ללכת הביתה, תתן לי ללכת" אני מבקשת שוב. "אני אבקש מאבלין שתלך.. אני לא נותן לך ללכת" הוא מביט לתוך עיניי בעיניים ירוקות בהירות, מתחננות. מאוחר מדיי. כל הקנאה הזו כלפיי אבלין, כל הרגשות שלי שהיו מעורבלים לאחרונה הביאו אותי לתובנה הזו היום. רציתי לעשות עם התובנה הזו משהו וללכת אל נייט, לנסות לממש אותה. לא נתקלים כל יום בחברות כזו מדהימה שהופכת לאהבה. עכשיו לא רק שאין אהבה גם לא תהיה חברות.
"אני רוצה הביתה! אתה לא תצליח לתקן שום דבר, כי אי אפשר!" אני צועקת, הקול שלי התייצב מעט אך הדמעות שלי עדיין מסרבות לעזוב. "הלב שלי כבר נשבר. ידעתי תמיד שאני לא צריכה להתאהב" אני ממשיכה. הוא מכיר אותי, הוא יודע על מה אני מדברת. אבלין יוצאת מהדירה כשהיא לבושה, מביטה בהלם על מה שמתרחש מול עינייה. אני לא רוצה לראות אותה, אני שונאת אותה עכשיו יותר מקודם, למרות שהיא לא כ"כ אשמה במצב שנוצר. אני לוחצת על הכפתור שמשחרר את המעלית, ומיד לאחר מכן לוחצת על קומת הקרקע ודלתות המעלית החלו להיסגר. "מיה" עיניו של נייט רטובות, זה לא מניין אותי, הן נסגרות ואני בדרך למטה, החוצה. כשאני יוצאת משם, האוויר חוזר אל הריאות שלי. איך לעזאזל יצאתי כל כך דפוקה? איך?
אני מתייפחת במיטה, זה הדבר הכי משפיל שיכולתי להיתקל בו. למה? למה זה מגיע לי? הוא חשב שאני עוד אחת שהוא יוכל לשחק בה? אליס וג'ני שוכבות לצידי במיטה, כל אחת בצד אחר שלי. מלטפות ומנסות להרגיע אותי, אבל זה לא באמת עוזר. "למה אני מרגישה כ"כ רע? זה אפילו לא כעס זה נטו כאב.. שיפסק כבר" אני חנוקה מהדמעות, וחסרת אוויר. "את אוהבת אותו, לכן זה כ"כ כואב. הוא פגע בך, מאוד" ג'ני נאנחת ונושקת לראשי. דפיקות בדלת וצלצולים גורמות לה לקום מהמיטה ולצאת אל הסלון. "תוציאי את הכל, מחר אני מבטיחה לך שתרגישי יותר טוב" אליס מנחמת אותי ומנגבת את הדמעות שלי עם ממחטה שהיא מחזיקה בידה. "משהו בי לא בסדר?" אני שואלת ברצינות. "את יותר מבסדר אהובה שלי! את לא הבעייתית תוציאי את זה מהראש שלך. זה פשוט הטייפ של הגברים שבהם התאהבת, לא מתחייבים ויודעים רק לפגוע" היא חוזרת לכעוס. הדלת של החדר נפתחת בפראות, אני מרימה את ראשי בהפתעה ורואה מולי את נייט. הראייה שלי מעט מטושטשת מהדמעות, אך נראה כי העיניים שלו אדומות. "אם את לא רוצה שהוא יהיה פה אני מעיפה אותו בטיל" ג'ני פונה אליי כשהיא נכנסת ונעמדת מאחוריו. "בייב, אנחנו חייבים לדבר" הוא נראה מזועזע כשרואה אותי, שרועה כמו גופה על המיטה, לא מפסיקה לדמוע. אני בטח נראת רע. "תראי למה גרמתי" הוא אוחז בפניו בשתי הידיים שלו. אני רואה את הזרועות שלו מתקשחות ומצליחה לשמוע את הנשיפות הכועסות שלו. "זה בסדר?" אליס מוודאה איתי. אני מהנהנת אליהן כאות הסכמה. זה נייט, הנפש התאומה שלי שפגע בי כ"כ חזק הלילה. אני מכירה אותו הרי כ"כ טוב - כשהזין שלו עומד השכל שלו בתחת, זה תמיד היה ככה. למה חשבתי שדווקא אני אוכל לשנות את זה? שאני והוא נצליח? הפחד שיתק אותי. פחדתי שהכל יהרס לנצח, שלא אוכל להביט בו יותר לעולם באותה צורה. אך ברגע שאני מביטה בעיניים שלו אני מבינה שאני לא אוכל לכעוס עליו לנצח. הבנות יוצאות מהחדר והוא מתיישב על קצה המיטה, מביט בי. "אני מצטער, סליחה בייב זה כ"כ לא מגיע לך" הוא מוריד את הראש אל ברכיו. "אני דפוק! תמיד אמרתי לך שאני דפוק! כמה שאני לא משתדל אני לא מצליח" הוא אומר בקול שהולך ונשבר יותר עם המילים. אני שותקת. הדמעות שלי סוף סוף הפסיקו לזלוג, תהיתי לעצמי היום כמה דמעות יכולות להיות בבן אדם? והלילה גיליתי שיותר מדיי. "כנראה שהלילה הזה היה צריך לקרות כדי להוכיח לנו שאני ואתה לא נועדנו להיות ביחד" אני אומרת בקול שקט מאוד, חסר כוחות. "זה לא נכון!" נייט מרים את הראש בחזרה אליי. "אני אוכיח לך שזה לא נכון!" הוא מוסיף במהרה ומלטף את פניי. "נבהלתי הלילה, לראות אותך ככה נשברת.. בגללי.. לא כאב לי ככה מעולם" הוא מודה ומחבק את בטני, כמו ילד קטן. "אתה אוהב אותה?" אני שואלת אותו, מוכנה לקבל כל תשובה גם אם היא כואבת, כדי שאוכל להרפות. "לא, את עוד לא מבינה שום דבר מה?" הוא ממשיך עם הקול הכואב שלו. מה אני יכולה להסיק מזה שאני מגיעה ורואה אותו כמעט עירום עם אבלין?! "אנחנו נהיה בסדר?" אני מתעלמת ממה שהוא אמר. האם אפשר להציל משהו מהחברות שלנו? "אני אעשה את הכל כדי שיהיה יותר מבסדר" הוא מבטיח. "רק אל תברחי ממני.. בייחוד לא למייק" הוא מתחנן ודמעה זולגת מעיניו. אני נשארת המומה. אני מעבירה את היד שלי על הלחי שלו, מנגבת את הדמעה ואת זו שזלגה אחריה והוא עוצם את עיניו חזק. הדמעות שלי מתחדשות. זה מרגיש כאילו שנינו נלחמים במשהו שבלתי אפשרי לנצח אותו.
YOU ARE READING
Over You
Romantizmלפעמים מבלי לשים לב החיים לוקחים אותנו למקומות שמעולם לא הכרנו, השאלה היא עד כמה אנחנו מוכנים אליהם? מיה מעולם לא חשבה שתצליח אי פעם להתאהב וכשזה מגיע זה קורה ברגע הכי לא צפוי ומבלגן לה את החיים. היא לומדת מה זו אהבה ומה זו חברות אמיתית, ולבסוף גם...
