Dance Until It Hurts [L.S] // מתורגם

SEVENTEEN

זה היה יום רביעי בבוקר ואמילי הייתה לחוצה לחלוטין, הולכת מצד לצד בחדר שלנו, משנה את שיערה ואת בגדי הגוף שלה שוב שוב, לא לגמרי משוכנעת איך היא צריכה להיראות לאודישן.

ואני? אני צופה בה יותר משעה. איזה כיף.

״את יפה אמס, הוא יודע את זה כבר. אכפת לו רק מהכישרון ומהכישורים שלך, וגם יש לך כבר כאלה. הוא הולך לבחור אותך.״

״אתה אומר את זה כי אתה כבר בפנים. אלוהים, אני שונאת אותך.״

״אני אומר את זה כי זה נכון.״

״הוא אמר לך את זה? הוא אמר לך שהוא הולך לבחור גם בי?״

״לא, לא ממש.״

״אז תתן לי להיות פאקינג לחוצה ותשתוק.״

״מישהי במחזור.״

״אני לא!״ - היא אמרה וזרקה לי כרית.

אני צחקתי ונעמדתי.

״פשוט תירגעי יקרתי.״ - אמרתי, מושך אותה לחיבוק.

״אני רוצה לרקוד איתך שוב.״ - היא השתוללה.

״אנחנו נהיה.״ - הבטחתי לה גם אם לא הייתי כל כך בטוח.

~~~

כשנכנסו לכיתה, חצי מבית הספר היה שם, לא רק הכיתה שלנו, אלא כמעט כולם. הארי וגברת הורן ישבו בחזית, מולנו בפינה ישב נייל ליד הפסנתר. הוא קרץ לנו כשראה אותנו נכנסים.

החלק הראשון של האודישן היה כמה כוריאוגרפיות שהארי הראה באותו רגע ושעלינו לשנן ולהעתיק כאילו אנחנו אמורים לדעת את זה לכל החיים. אבל הוא היה די יומרני, הם היו רצפים קשים.

אבל אני יודע שהצלחתי, אז זו לא הייתה בעיה.

אחר כך הפרידו אותנו לנשים וגברים כדי להראות את הדואטים שלנו. ליאם ואני עמדנו בפינה, מתמתחים ובוחנים נפשית את הצעדים.

״כדאי שתעשה כמיטב יכולתך, טומלינסון. אני צריך את זה.״ - אמר ליאם ואיגרף את החולצה שלי.

״תרגע.״ - אמרתי ודחפתי אותו - ״אתה חושב שאני הולך לחבל לך באודישן?״

״אולי. אתה שונא אותי.״

״כן, אבל גם אני רוצה את זה.״

״הארי רוצה אותך בפנים. זה ברור שאתה כבר אחד מהארבעה.״

״איך הצלחת...? מה?״

ליאם צחק.

״באמת? אתה מצפה ממני להאמין שאתה לא שם לב?״

״לא באמת.״

״הוא לא הוריד ממך את העיניים מאז שבוע שעבר.״

פאק פאק פאק. למה הארי צריך להיות כל כך ברור?