Dance Until It Hurts [L.S] // מתורגם

NINETEEN

זה היה כבר יום חמישי והיה לנו שיעור שוב.
יום חדש, התחלה חדשה הם אמרו.
אבל לא בשבילי, בגלל שכל בוקר היה אותו הדבר.
שוב מול זאין, שוב רוקד עם ליאם, שוב לא מסוגל לפלרטט או לנשק את הארי, שוב סובל את הארי מתעלם ממני, זה הרגיש כמו לופ.

אבל היום משהו השתנה.

עשיתי את התרגילים הראשונים ליד הבר, זאין הסתובב סביבי והתבונן בי בקפידה בכל תנועה שעשיתי כדי לקפוץ לתקן אותי אם עשיתי משהו לא בסדר, כשהארי קרא בשמי לפני כולם.

״מר. טומלינסון?״

״כן. אדוני?״

״אני רוצה אותך בחזית. קח את המקום של פיין.״

מה?

ליאם הסתובב אליי, עם מבט מופתע על פניו אבל הורג אותי עם העיניים שלו.

״תודה אדוני.״ - אמרתי ולקחתי במהירות את הדברים שלי והלכתי לחזית.

״פיין, אתה יכול לקחת את הבר האמצעי.״ - אמר הארי.

ליאם הלך לאמצע הכיתה איפה שהיה מקום פנוי.

״עכשיו, טומלינסון. תראה לשאר הכיתה איך עושים detirée טוב.״

הבטתי בו בהשתאות.
מה קרה לורד?

יצאתי מזה והנהנתי לעברו.
לקחתי את קשת כף הרגל שלי, מותח את רגלי לצידי הכי גבוה שיכולתי מבלי לעקור את הירכיים שלי ממקומם.

״טומלינסון אני יודע שהרגל שלך יכולה להגיע גבוה יותר מזה.״

הרמתי גבה וחייכתי.
הו כן, אתה יודע, הארי.

הוא ראה את ההבעה שלי והיה חייב להכיל את הצחוק שלו.
אהבתי לראות אותו ככה.

לקחתי את ההערה שלו ודחפתי את הרגל שלי אפילו גבוה יותר, מה שגרם לה ללכת מאחורי הראש שלי.

״אתם רואים כולם? זה מה שאני רוצה שכולכם תעשו. אתם לא מנסים כמיטב יכולתכם!״

וואו.
הייתי ממש כמו וואו.

הוא לא רק הזיז אותי לחזית, אלא גם השתמש בי כדוגמה והחמיא לי מול כולם.

אז וואו.
זה חדש.

הרגשתי טוב.

חזק.

מוכר.

מבוקש.

השיעור נמשך ונאלצתי להחביא את ההתרגשות שלי בכל פעם שהארי גרם לי להראות משהו לשאר הכיתה.
חוץ מזה, הוא לא נתן לזאין להתקרב אליי.
שמתי לב לזה, זאין שם לב לזה, כולם שמו לב לזה.

הארי נתקע לידי ועזר לי לעבור כמה תרגילים, לעשות תיקונים ודרש ממני יותר.
רגל גבוהה יותר, יותר פניות, קפיצות גבוהות יותר, תנועות מהירות יותר. כי הוא ידע שאני יכול.