Dance Until It Hurts [L.S] // מתורגם

SIX

אז, יומיים עברו והגיע שישי. יאי.

לנייל ולי היו כבר תוכניות להלילה, כי אמילי הולכת להישאר בבית של ג׳ייק. אבל לפני שחשבתי על המסיבה, הייתי צריך לעבור את היום.

וזה אומר לשרוד את שיעור בלט.

הצילצול שלי לא צילצל, אז הגעתי מאוחר לשיעור. שוב. אבל באופן מוזר, הארי לא אמר כלום בנוגע לזה. ציפיתי לנאום שלם, שיאמר לי שלא הייתי מכבד וכל זה. אבל כלום.

הוא לא אמר כלום.

בלתי יאומן.

היום הארי היה מרוחק עוד יותר מהרגיל, אם זה אפשרי. הוא היה שקט ומרוחק, אבל לא רק איתי, גם עם כל שאר הכיתה.

האם זה אפשרי שמר. סטיילס היה עצוב?

טוב, אני מסוקרן.

———

מאוחר יותר באותו היום, כשהתאמנו בפירואטים, זאין ניגש אליי בחיוך.

ידעתי שהוא מתבונן בי מרחוק, אבל עכשיו הוא למעשה עבר על כל פני החדר, בדרך למאחור, שם הייתי רק כדי לעזור לי.

״עוד פליאה.״ - זאין נעמד מאחורי ותפס במותני, דוחף אותי למטה ומכופף את ברכיי עוד יותר בדמי פליאה - ״יהיה לך יותר דחף וסיומת טובה יותר.״

אני הנהנתי וניסיתי שוב.

״יופי. עכשיו תחשוב על הזרועות שלך בזמן שאתה עושה את זה, הן שם כדי לעזור לך. לתת לך דחף ולשמור אותך מאוזן.״

ניסיתי שוב.

״יותר טוב, עכשיו תיזהר כשתסיים את הפירואט. אל תטיל ספק.״

״זאין, זה מספיק עם טומלינסון.״ - אמר הארי מהצד השני של החדר.

מה לעזאזל לא בסדר איתו?

״רק עושה את העבודה שלי, הארי.״ - אמר זאין ופנה אליי בחיוך.

״העבודה שלך היא להיות עוזר שלי, לא לפנק את התלמידים שלי.״

מה? מישהו התעורר בצד הלא נכון הבוקר?

״הוא רק עזר לי, אדוני.״ - אמרתי.

״מי נתן לך את האישור לדבר?״ - הארי הגיב.

אני שונא את הבחור הזה.

ואז קרה משהו מוזר עוד יותר.

אמילי ניגשה אליי כשהיה לנו עשר דקות הפסקה ואמרה לי שהיא מרגישה סחרחורת. לא אכלנו ארוחת בוקר היום כי איחרנו לשיעור. זו כנראה הייתה הסיבה, ובכל זאת רציתי לוודא שיש לה טיפול רפואי.