Dance Until It Hurts [L.S] // מתורגם

TWENTY EIGHT

"מר סטיילס? מה אתה עושה כאן?"

שיט.
למה היא הייתה צריכה להיות כאן?

"אני... הייתי באקדמיה אחרי החזרה, וכשראיתי את מר טומלינסון מתעלף, חשבתי שחובתי כמורה שלו להביא אותו לכאן."

"מה עשית באקדמיה באיחור כזה?" - היא המשיכה.

"נשארתי מאוחר כדי לתרגל רצף, דודה. ביקשתי ממר סטיילס שיעזור לי. סליחה. זו הייתה אשמתי. " - קטעתי.

"אה, זה בסדר מותק." - היא השיבה.

"סליחה, גברת הורן, לא ידעתי שאת דודה שלו, הייתי מתקשר אליך מיד." – הוסיף הארי.

"לא יכולת לדעת." - אמרתי.

האחות שעדיין בדקה אותי הסתכלה עכשיו סביבה, ניסתה להבין את המצב, אבל לבסוף היא ויתרה וטפחה על כתפי.

"מר טומלינסון הכל נראה בסדר , אני אתקשר לרופאה כדי שהיא תוכל לשחרר אותך ואתה תוכל ללכת הביתה ללילה."

"תודה." - חייכתי והיא יצאה מהחדר.

"זה טוב מותק." – אמרה קלאודיה.

"הוא עדיין צריך לאכול. הרופא אמר שהוא לא אוכל מספיק." - אמר הארי ושלחתי לו מבט מוות.

"יש לי שאלה." - היא אמרה - "כשהתקשרו אלי מבית החולים אמרו שלואי נרשם על ידי החבר שלו. מי זה?"

נייל היכה את ראשו בכף ידו וכמעט נחנקתי.

"הם אמרו מה?" - אמרתי.

"בטח עשו טעות." - הארי צחק.

"כן, אפילו לא ידעתי שללואי יש חבר." – אמרה בחיוך, מביטה בי.

"כי אין לי." – אמרתי והרגשתי את לבי מתכווץ.

"אה, בסדר מותק, אני רק רוצה לדעת אם יש לך אחד."

חייכתי והנהנתי לעברה.

"מר. סטיילס?" – אמרתי והסתכלתי על הארי.

"כן?"

הו לא, הפנים שלו.
לא יכולתי לראות את עיני הגור העצובות שלו ככה.
אבל הייתי צריך להוציא אותו מכאן. אחרת זה לא היה הולך להיגמר טוב.

"עכשיו, כשהמשפחה שלי כאן, אתה יכול ללכת. תודה שנשארת עד שהם הגיעו." – אמרתי וניסיתי שהוא יקרא את המבט בעיניי שהיה בבירור התנצלות.

"בטח. כמובן, זה היה המעט שיכולתי לעשות." – הוא הנהן וזייף חיוך.

הארי הסתובב והלך לדלת , נפרד מקלאודיה ונייל ועשה לי סימן שהוא יתקשר אליי מאוחר יותר כשדודתי לא הסתכלה.

להתראות בייבי.

"לואי, מה קרה?"

"לא אכלתי כל היום, רק זה. אין מה לדאוג. נייל, תוכל לתת לי את הטלפון שלי?"