אנה
פתחתי את פי ולא יצאו לי מילים מהפה. לא ידעתי מה להגיד, לא ידעתי מה לומר או איך להסביר את מה שהלך כאן.
מאז שסילקו אותי מהבית לא ביקשתי עזרה. אפילו לא פעם אחת, למרות שהיו מקרים שאכן הייתי צריכה נואשות.
ימים שלא הכנסתי כלום לפי מלבד שאריות לחם קר שנשאר ליד הפח.
ימים שהיה לי כל כך קר שהתפתיתי לגנוב מאחת החנויות שמיכה נעימה ומחממת או אפילו מדר רחוב אחר (שפעולה זו הייתה מהווה לי סיכון אחר, אפילו יותר מהמשטרה) אבל כמובן שלא עשיתי את זה.
והיו את המקרים שהיו כמו עכשיו,
בחור שהוא דר רחוב מסומם שיכור או סתם מטרידן מנסה להתקרב אל גופי או לגנוב את מעט הדברים שהצלחתי להשיג במשך שנים.
הצלחתי להימלט ברוב הפעמים רק עם שריטות מעטות או פצעים יבשים.
לפעמים זה היה מורכב עותר או קשה יותר לחיות ברחוב כבחורה. אבל גם כשדברים כאלה קרו, והם קרו, לא ביקשתי עזרה מאף אחד גם לאחר מכן וגם באותו הרגע בגלל שברחוב יש חוקים ברורים. ידעתי שאף אחד לא יענה לקריאות עזרתי לא יגן עלי או ייקח אותי תחת חסותו, המקסימום שהיה אפשר לעשות כדי לקבל הגנה ברחוב היה לתת את כל רכושך, להשיג מעט כסף או למכור את גופך.
למכור את גופי הוא דבר שמעולם לא עשיתי ולא אעשה.
לכל אדם יש את הקו האדום שלו שאותו הוא לא מוכן לחצות ולעשות את הדברים שיעברו אותו, שלי היה למכור את גופי.
