קוראים יקרים שימו לב.
פרק זה קשה לקריאה ועשוי לעורר טריגרים הקשורים לאלימות קשה אובדן ולפגיע מינית.
אנא שימו לב לפני שאתם קוראים🫶🏻.
אנה
הרגשתי בתוך בועה אטומה ללא אוויר.
כל המחשבות הכי גרועות עברו בראשי ברגע שהמילים יצאו מפיו של תומאס.
עם המחשבות הגיעו הזיכרונות שניסיתי להדחיק ולקבור עמוק בירכתי מוחי.
כבר שנים קברתי בתוך עצמי את ההרגשה ואת המחשבות.
הדבר היחידי שעשיתי עם המחשבות הזה לסגור אותם בתוך שק אטום קשור בסרט מהודק שהושלך אל תוך תהום שחורה ועמוקה כדי שלא יוכלו לצאת ממנה.
לא תמיד זה עבד, אבל לפחות ניסיתי.
לרוב, בשעות היום הצלחתי להדחיק את הזיכרונות מילדותי ועד לגיל שמונה עשרה.
גופי עדיין נותר ללא תזוזה.
רק ליבי הפועם במהירות מסחררת היה הדרך היחידה לדעת שאני באמת נושמת.
ניסיתי להתעשת ולא לתת להכל להשתלט עלי.
לא רצתי לקבל התקף חרדה נוסף.
זה עבר, זה כבר קרה, אני לא שם.
אני כאן בבית, עם תומאס אני מוגנת ובטוחה.
אני לא צריכה לדאוג בגללו.
אני עזבתי את החיים האלה לפני ארבע שנים.
עזבתי את האנשים האלה וברחתי למדינה אחרת.
כמובן שלא הייתה לי איזושהי ציפייה שלא אתקל באף אדם מעברי למשך כל חיי.
