אנה
איני יודעת כמה זמן בכיתי אבל אני בטוחה שעברו שעות.
בעזרת הבכי, הוצאתי החוצה את כל הכאב שהיה עצור בתוכי במשך ארבע שנים ואפילו את הכאב שצברתי למשך כל שנות חיי מאז ילדותי.
תומאס היה שם.
הוא היה שם והוא נשאר.
תומאס נשאר לצידי במשך כל הזמן הזה,
מחבק מלטף ומרגיע.
הוא לא עזב, הוא נשאר.
אחרי כל הדברים שסיפרתי לו אמש היה בתוכי ניצוץ קטן של ספק ופקפוק שציפה שהוא יברח או יסלק אותי.
שיגיד לי שהסידור הזה לא מתאים לו יותר ושאני צריכה לעזוב.
אבל הספק הזה היה כל כך קטן שהוא לא הפריע לי לסמוך על תומאס ולספר לו את כל הסיפור שלי.
ידעתי בתוך תוכי, במעמקי נשמתי שתומאס יהיה לצידי בכל הזמן הזה ויעזור לי.
כשסיפרתי לתומאס את הסיפור שלי פתחתי צלקות עמוקות שעוד לא הגלידו.
נברתי בהן ופיזרתי מלח על כל אחת ואחת אבל משום מה, כרגע הרגשתי יותר טוב מאשר הרגשתי בכל ימי חיי.
בהודאה היה משהו משחרר.
ההרגשה שאתה מוציא את האמת שלך לאור, שהסיפור שלך כבר לא מעיק על הנשמה שלך הוא הכל.
בכנות, לא ידעתי איך תומאס יגיב.
היה לי חשוב שהוא יאמין לי ויאמין גם בי, זה משהוא שהיה חסרת לי כל חיי והתקשיתי להאמין שמישהו אכן בצד שלי.
אבל כשהוא חזר על דבריו ואמר לי שהוא מאמין לי עשרות פעמים ליבי חייב אותי להאמין לדבריו.
