תומאס
בצלצול הראשון של הטלפון לא עניתי.
שום דבר ואף אחד לא יעצור אותי מלאכול את הארוחה הטעימה שהכנתי. אפילו לא חשבתי על לענות.
אבל כשהטלפון צלצל בשנית ושמעתי את הצלצול שאני וגאווין משתמשים בו רק לשעת חירום שעטתי לכיוון הטלפון. באותו הרגע שום ארוחה לא הייתה חשובה.
קמתי המהירות לטלפון ועניתי לשיחה.
לא הבנתי הרבה באותו הרגע כי בקושי שמעתי את קולו של גאווין מבעד לכל ההמולה.
״חכה רגע אחי, אני לא שומע כלום. תלך בבקשה לחדר שקט ותספר לי בשקט מה קורה״.
הבנתי שגאווין שמע לעצתי מפני שכעבור חצי דקה כבר לא שמעתי את רעשי ההמולה הרבים ששמעתי לפני כן באוזניי.
״אתה שומע אותי טוב עכשיו?״
״עכשיו כן, תדבר אחי אני שומע ומקשיב״.
באותו הרגע הפגנתי קור רוח ודיברתי כאילו הלב שלי לא מדלג על פעימה. ניסיתי לשמור על שלווה נפשית ולא להיכנס ללחץ בגלל השימוש יוצא הדופן בטלפון הזה.
״אל תילחץ אני בסדר, כולם בסדר״.
גאווין ידע שאני נלחץ לכם אמר את זה והערכתי את זה.
״פרצו לבית של אבא ואמא, הם בסדר הם בריאים ושלמים רק קצת מבוהלים כי כל זה קרה כשהם בדיוק חזרו הביתה״.
נשמתי עמוק. הם בסדר הכל טוב כולם בסדר.
היה עוד משהו שהציק לי, אם כולם בסדר אז למה גוו בכל זאת התקשר אלי מהטלפון הזה? הוא הרי יכל לחכות שאראה את השחה שלו בעוד כמה שעות. הייתי חייב לברר מה העניין.
״יש עוד משהו? מה גנבו?״
״אז זהו, כן העניין. לא גנבו שום דבר, רק השאירו פתק מוזר ליד המיטה של ההורים שלי מעבר לזה, שום דבר״.
״מה הכוונה במוזר? מה כתבו עליו?״.
״זה העניין אחי, היה כתוב רק שתי מילים.
היא כאן.
ואני חייב להגיד לך שזה המסר הכי לא ברור שקיבלנו אי פעם, באמת. מה זה אומר בכלל?״.
