אנה
ברגע שתומאס יוצא מדלת הכניסה של הבית וסוגר אותה יוצאת מבין שפתיי אנחת הכאב שהחזקתי במשך כל הבוקר.
כשהתעוררתי הרגשתי כאב חד בבטני ובאותו הרגע ידעתי ש״אמא אדמה קוראת לי״ כמו שאמרתי כמה דקות קודם לתומאס.
צחקקתי לעצמי.
לא בגלל שקיבלתי וסת, ממש לא צחקתי בגלל זה,
אלא בגלל התגובה של תומאס לכל המצב הזה.
בכל פעם שאני משתפת את תומאס בעוד פרט מעברי, גם אם הוא קטן מזערי וממש לא רלוונטי, אני חשה הקלה.
אני חושבת שההרגשה הזו קשורה לידיעה שמעולם לא סיפרתי אף פרט כזה או אחר על עברי לאף אחד קודם לכן.
עם תומאס אני מרגישה מוגנת.
אני מרגישה שהזיכרונות שלי מוגנים וכך גם ליבי וגופי.
כעת, אני שוכבת על הספה הנעימה שנמצאת בסלון ומנסה כמה שפחות לזוז.
אני לא רוצה ללכלך את הספה הלבנה והצחורה עם כתם אדום ומכוער.
לעזעזל אם זה יקרה אני אהיה כל כך מובכת שאני אפילו לא אדע איפה לקבור את עצמי.
הדבר היחידי שאני בטוחה שיקרה אם הסיטואציה הזו עתידה להתרחש
(לא שיש לי תוכניות כאלה) זה שתומאס פשוט יקניט אותי כשיראה את זה אבל יעזור לי תוך כדי.
לפחות אחד מאיתנו יצחק.
זה פשוט מגעיל.
תומאס התייחס לכל המצב הזה בצורה כל כך רגועה וקלילה שהמבוכה שלי פשוט נעלמה לאחר ששוחחנו.
