אנה
הרגשתי את אור השמש החמים על פניי.
דבר שכל אדם שחי ברחוב רגיל אליו.
בלילות קרירים קרני השמש החמות היו ברכה.
אחרי לילה מקפיא וקשה תמיד התנחמתי בידיעה שלמחרת תזרח השמש, וגם אם לא יהיה חמסין לפחות יהיה נעים בזכות קרני השמש.
האמת היא שהיה לי חם יותר מהרגיל, הרבה יותר מהרגיל.
בעוד עיניי נותרו עצומות, הנעמתי את מחשבותיי בזיכרון של מיקום הלינה הנוכחי שלי.
הרגשתי טוב בבית של תומאס, באמת.
היה לי נוח מאוד (טוב, הכל יותר נוח מלחיות ברחוב), רוב פציעותיי החלימו למעט הפציעות הקשות יותר ושטפי הדם.
השתעשעתי למשך דקה ברעיון של לקום כך כל בוקר בנחת וברוגע.
זה היה לילה טוב. באופן מפתיע לא חלמתי שום חלום רע ושום סיוט לא רדף את נפשי ומוחי הלילה.
אבל כשחשבתי על השהות שלי בבית של תומאס לעוד רגע נוסף ישר נפל מצב רוחי.
כמובן שזכרתי את מה שקרה בלילה, זה לא נעלם מזכרוני.
לא רציתי לפקוח את העיניים כי ידעתי שאז אצטרך לחזור למציאות.
ואת המציאות ממש לא רציתי.
האמת שהתביישתי. אין לי שום רצון לדון על הפחדים והחששות שלי עם שום אדם שהוא לא אני עצמי.
כבר למדתי על בשרי שכל מה שאגיד יהיה לרעתי.
