אנה
כל שאר היום תומאס ואני העברנו ברביצה מול הטלוויזיה
(אני עדיין משוכנעת שזו לא טלוויזיה אלא מסך קולנוע אבל שיהיה).
הפעם תומאס היה זה שאחרי על מה נצפה בטלוויזיה.
הוא בחר סרטים. אחד אחרי השני, כל סרט היה מצויין, באמת. עבר המון זמן מאז שראיתי סרט חדש שלא ראיתי קודם לכן ועוד סרט טוב.
בנוסף לכל הרביצה חסרת כל תכלית או משמעות תחנו חטיפים כמו מכונת גריסה.
לקראת הערב השפעות הכדורים התפוגגו והכאב חזר לאט לאט.
באותו הרגע אמרתי את זה לתומאס והוא הלך להביא לי שני כדורים נוספים לפני שיכאב לי.
תומאס חזר לשבת והפעיל שוב את הסרט שצפינו בו לפני שהלך להביא לי את הכדורים.
העפתי מבט בחלל החדר בו ישבנו והזדעזעתי.
טוב זה קצת דרמטי מדי, לא הזדעזעתי אבל כן הבנתי מה אני רואה.
כל סלון הבית היה מלא באריזות בחטיפים.
הספה הלבנה(שהייתה לפחות) התלכלה בפירורים ובשוקולד שזללנו בהנאה כמה שעות קודם לכן.
תהיתי לרגע אחד אם מישהו יצליח לנקות את הספה הזו מהשוקולד או שהכתמים ישארו שם לנצח, בקצב הזה, זה מה שיקרה.
הבטן שלי קרקרה והזכירה שעברו כמה שעות טובות מאז שהכנסתי אליה משהו לאכול.
הצב הזה היה מוכר לי יותר מדי אז פשוט התעלמתי מהרעשים שהיא עושה כמו תמיד ומתכוונת לתת לה להרעיש כמה שהיא רוצה עד שתפסיק וזה יעבור לה.
זו הייתה התוכנית שלי בדרך כלל ובה דבקתי.
השענתי את ראשי וגופי אחורה שקעתי בספה וחזרתי לצפות בסרט המרתק.
