תומאס
אנה ואני מגיעים אל החניה מחוץ לבית הוריי לאחר כמה שעות של נסיעה נעימה ברכב.
כעט אני מרגיש את האנרגיה הלחוצה והמעט עצבנית של אנה.
היא משחקת באצבעותיה ועיניה מסתכלות לכל כיוון בבהלה.
אני יודע שהיא לחוצה מהמפגש הזה מפני שהיא רוצה להרשים את הוריי ולא רוצה לאכזב אותי או את עצמה.
אבל היא טועה.
הוריי הם האנשים הכי חמים ומקבלים שיש בכל העולם.
וחוץ מזה, אם למישהו תהיה בעיה אם אנה הוא יצטרך להתרגל, מפני שאני לא מתכוון להיפרד ממנה לעולם, לא משנה מה יש לאנשים להגיד עלינו על אנה או על כל דבר שקשור לזוגיות שלנו ולקשר שלנו יחד.
״היי היי חומד, תסתכלי עליי״.
אני אומר לאנה ולוקח את כפות ידיה בנעימות בידיי.
״הכל בסדר, אין לך מה לדאוג, אני מבטיח.
ההורים שלי הולכים לאהוב אותך כל כך.
וחוץ מזה, גם גאווין וההורים שלו הולכים להיות בארוחה הערב,
שלמעשה הם נחשבים להורים שלי גם מה שאומר שיהיה עוד מישהו שאת מכירה.
את וגאווין כבר חברים נכון?״
אני אומר ואנה מהנהנת בראשה.
״מה שאומר שיש לך את התמיכה של שנינו.
אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר.
את סומכת עליי?״
