אנה
״כן״ עניתי מבלי לחשוב אפילו מהן ההשלכות של התשובה שלי, דבר שלא מתאים לי לעשות אבל לא הייתה לי ברירה, לא יכולתי לחזור לישון אחרי זה. אפילו לא חשבתי על זה כאופציה.
אז לקחתי את הצעתו בשתי ידיי.
זו הייתה הסחת דעת טהורה מכל מה שקרה בימים האחרונים.
הסיוט הנוראי שלא הפסקתי לחשוב עליו.
העבר וההווה שלי התחברו יחד, התערבבו ויצרו נגדי מציאות מבעיתה שלא הייתה הגיונית כלל וכלל.
עדיין לא התנתקתי מחיבוקו.
לא הצטערתי על החיבוק הזה. הוא היה נחוץ לי באותם הרגעים. רק רציתי להרגיש שייכת, גם אם רק לרגע אחד בודד. לא רציתי להרגיש לבד למשך כמה דקות. רציתי לשחרר את הרגשות שלי, את התסכול הכעס האבל והעצב ששמרתי במשך שנים. אני לא מרגישה צורך להתנצל על זה ובהתחשב בתגובתו החמימה גם לא נראה שהוא סבל מהחיבוק הזה כדי שארגיש צורך להתנצל בפניו.
החיבוק שלו היה החמים והמנחם ביותר שחשתי מימיי. זה היה חיבוק הדוב הטוב ביותר שחוויתי. כולו שרירים מוצקים וגופו בער כאש.
נהנתי לקבור את פניי ואת גופי בחיבוקו הנעים והרשתי לעצמי כמה דקות של רחמים עצמיים על מצבי הנורא עד שהתעשתי והתנתקתי מהחיבוק.
תומאס כיוון אותנו לקומה התחתונה דרך גרם המדרגות הארוך שמוביל אל הסלון רחב הידיים בעל הספות הלבנות והיפות.
ללא מילים הוא יצא מן החדר וחזר אחרי דקה עם שתי שמיכות רכות ונעימות בצבע לבן צחור שנראו כמו גן עדן.
התיישבנו על הספות, ותומאס נתן לי שמיכה אחת ולקח את השניה לעצמו.
הוא לקח את השלט והדליק את הטלוויזיה
(אני לא בטוחה שאפשר לקרוא למסך הזה טלוויזיה אבל אני אלך לקראתו ואגיד שזה טלוויזיה).
