אנה
פיליפ מסתכל עליי ומחכה שכל הנוכחים יתיישבו על הספות שבסלון.
נראה שהסיפור שפיליפ מתכוון לספר לנו עכשיו לא יהיה קצר כל כך.
אני מפחדת וחוששת לשמוע את מה שיש לו להגיד אבל משום מה,
מאיזו שהיא סיבה שלא ברורה לי כלל, אני גם מתרגשת.
אני מכירה את גאווין כבר זמן מה.
הוא נהפך להיות אחד החברים הטובים שהיו לי אי פעם ואני יכולה לומר בלב שלם שגאווין הוא אדם טוב.
לכן אני סומכת על גאווין ועל תומאס ומוכנה להקשיב לטירוף שיוצא מפיו של האדם שגידל את שני הגברים היחידים שנמצאים בחיי ושאני סומכת עליהם בעיניים עצומות, גם אם לא תמיד נוח לי עם כל מגע כמו לכל אחד אחר.
כיום, חיבוקים הם תרחיש שקורה קצת יותר מפעם.
בשנים האחרונות לא רציתי שאף אדם יגע בי,
בכלל,
בכל דרך שהיא,
טובה או רעה כמובן.
כיום אני מחפשת את מגעו של תומאס בכל רגע נתון ואני לאט לאט מתרגלת למגעו של גאווין ושל אמבר.
הם מלמדים אותי שחיבוק לפעמים יכול להיות מנחם ולחיצת יד יכולה לשמש ביטחון יותר גדול ממילים.
בזמן שאני שקועה במחשבות שמתרוצצות בתוך ראשי, כל הנוכחים בבית כרגע יושבים על הספות,
אחד ליד השניה ומחכים לפיליפ שיספר את סיפורו.
