אנה
לאחר שלוש שעות של רביצה חסרת תכלית על הספה מול הטלוויזיה, תומאס סוף סוף סיים את הפגישות שהיו לו ויצא מהמשרד שיש לו בבית.
אם אתם שואלים אותי, אני בכלל חושבת שכל הקונספט של ״משרד ביתי״ הוא שטות אחת גדולה, הרי אם אתם עובדים אתם הולכים למשרד, אז למה צריך להביא את העבודה אל תוך הבית?
את התאוריה הזו פיתחתי לאורך כל שנות ילדותי ונעוריי כאשר אבי נהג לעבוד במשרד הביתי בכל הזדמנות שהייתה לו, אבל מזל שאף אחד לא שאל על דעתי בנושא.
תומאס ירד מהקומה השנייה דרך גרם המדרגות והתקדם לכיוון הסלון, כלומר אליי.
הוא נראה טוב. ממש טוב. כבר אמרתי שהוא מזכיר לי את כריס המסוורת׳?
כי אם לא אמרתי אז זה הזמן להגיד. הוא פשוט בחור גדול.
בליבי אני תוהה כמה שעות הוא מבלה במכון או בשמירה על כושר מפני שברור לי שמבחינת תזונה, הוא פשוט נוראי.
על פי הנתונים שהוא הציג בפניי עד כה, הוא אוכל מה שבא לו כמה שבא לו (כלומר מלא חטיפים).
״מה נשמע? הכל בסדר?״ שאל תומאס כשהגיע אל הסלון.
הוא לא רואה שאני כבר שעות יושבת כאן ולא זזה? מה יכל להשתנות בשלוש שעות האחרונות?
לפי מה שידוע לי לא עשיתי באנג׳י או צניחה חופשית בשעות האחרונות.
הסתכלתי עליו במבט אטום והוא צחקק למראה מבטי.
