אנה
זה היה הלילה הכי קר בשנה.
במשך ימים אני ועוד עשרות דרי הרחוב שבמונרו ניסינו למצוא שמיכות בגדים או כל דבר שיכל לחמם את גופנו בתקופה הזו בשנה.
אני לבד ברחוב כבר כמעט ארבעה שנים. מאז שהייתי בת 18.
מאז ילדותי הרגשתי בודדה בבית הגדול בו חייתי רוב חיי.
חנוקה, מזויפת.
כן, הרגשתי מזויפת.
לא יכולתי להמשיך בהצגה המושלמת הזו יותר.
בכל פעם שהייתי צריכה ללבוש את השמלה ההדוקה שמחצה לי כל איבר בגוף כולל את קנה הנשימה, חשבתי על איך אברח רחוק למקום אחר שם אף אחד לא יכריח אותי להתנהג בנימוס או לציית לכללים מטופשים שאין בהם שום היגיון רק כדי שלא אעשה משהו מביש או לא מכובד.
אני רק שואלת את עצמי בעיני מי אני מתנהגת בצורה ״לא מכובדת״? מאז אותו הלילה בגיל 16 שבו הכרתי את החבר הראשון שלי, גבריאל.
הכרנו במהלך הלימודים, בהפסקות אחרי בית הספר מבלי שאף אחד יודע בטענה שאנו לומדים למבחן או שהתבקשנו להכין עבודה בזוגות. הסיבה היחידה שההורים שלי אישרו לפגישות האלה להתקיים היה מפני ההשכלה הגבוהה שרצו שארכוש.
אז לא ידעתי מה המשמעות של חבר או איך בחור אמור להתייחס לבחורה.
הנחתי שמה שראיתי בביתי היה נורמלי ולגיטימי ואף אחד מעולם לא טרח לתקן אותי וללמד אותי אחרת.
לאחר שנתיים של סבל בלתי פוסק נפרדנו.
הסיבה לפרידה הדחופה שהייתה לי היא גם הסיבה לגירושי מן הבית שבו חייתי כל חיי.
