אנה
ידעתי שזה לא יכול להיות עד כדי כך טוב.
פשוט ידעתי.
זה תמיד קורה, בכל פעם מחדש.
למה לי?
הרגשתי שסוף כל סוף מצאתי את עצמי.
מצאתי את המקום שלי ואת האנשים שאני יכולה לקרוא להם חברים ומשפחה.
מצאתי אהבה והחומות סביב ליבי התחילו להישבר.
חתיכה אחר חתיכה.
אז למה עכשיו?
למה כשהפסקתי לחשוב עליו?
אני עומדת קפואה ורועדת אל מול האדם האחרון בעולם שחשבתי שאראה.
בטח שלא כאן.
מדינה שונה, אזור שונה, אנשים שונים.
למה הוא כאן?
למה הוא לא יכול פשוט להיעלם ולקחת איתו את כל הצער והזיכרונות?
למה הוא לא יכול פשוט לעזוב אותי לנפשי ולתת לי להתחיל מחדש?
למה,
למה
למה
המון שאלות שאין להן מענה וכנראה שמעולם גם לא יהיו להן מענה.
״אנה מה קורה, הכל בסדר?״
אני שומעת את קולו של תומאס חודר אל מוחי ומצליח להרחיק אותי מהמחשבות המדכאות וההרסניות שלי.
תומאס מצליח לאט לדכא את הפחד שלי ולהרחיק אותו ממני.
גופי רועד כאשר אני מרגישה את גופו של תומאס לצידי.
אני מרגישה שלידו אני לפחות יכולה לנשום, גם אם רק מעט.
״שלום לך, טוב לראות אותך שוב״
אני שומעת את קולו העמוק והמוכר ושערות גופי סומרות וגופי מצטמרר עוד יותר מכפי שהיה לפני.
זה לא היה אמור לקרות.
הוא לא היה אמור להיות כאן.
