תומאס
אנה עומדת מולי, על יד קצה המיטה שאני יושב עליה,
מביטה עמוק אל תוך עיניי בעיניה בחומות והרכות.
ידיה אוחזות בשולי חולצתה והבעת פניה אמיצה אך מהולה בחשש.
אני רואה את חוסר הביטחון שלה בגופה והערכתה העצמית.
״הכל בסדר מתוקה שלי, את לא חייבת לעשות שום דבר אבל אני רוצה שתדעי ששום דבר שקשור בך לא ירתע אותי.
שום דבר״.
אנה מהנהנת בראשה וידיה שאוחזות בשולי החוצה מתרוממות לאט.
חושפת את הבטן שלה לעיניים ולאחר מכן את חזה המושלם.
אני מביט בריכוז בגופה ואני רואה צלקות על פלג פוגה בעליון.
אני שומר על ארשת פנים רגועה ומשחרר את המתח בגופי.
אנה לא מחפשת את השאלות ואת המבטים החוקרים והמעמיקים.
ואני לא מתכוון לשאול או לומר שום דבר שעלול להעיב על הרגע הנוכחי.
אני רואה את החשש ואת החוסר ביטחון חקוקים על פניה ואני כל כך רוצה,
בכל ליבי להעלים אותם,
עכשיו ולעולם.
אני רוצה שהבחורה שלי, הבחורה היפיפייה שמולי תרגיש בנוח עם גופה ושלעולם לא תתבייש בגופה או ברגשותיה.
אני רוצה שתדע כמה סימני הקרב שלה מיוחדים.
אני רוצה שהיא תדע שהצלקות שלה הם כל כך מיוחדות, שהם סימני ההישרדות והלחימה שלה.
שהם מעידים על העובדה שהיא שרדה אבל עכשיו היא כאן.
