תומאס
ידעתי שכואב לה. לא היה לי ספק,
פשוט לא חשבתי על זה כששוחחתי עם חברי הטוב גאווין.
הוא היה כל כך המום כשסיפרתי לו מה קרה לי בעשרים וארבע השעות האחרונות עד ששכחתי ממנה.
גאווין היה המום כיוון שבחורות לא ישנות אצלי בבית אף פעם.
לא סיפרתי לו את כל הפרטים על החבורות והתקף החרדה של אנה כי ידעתי שכל היום הזה היה בשבילה רגע פרטי של חולשה ותיארתי לעצמי שהיא לא מעוניינת שאף אחד ידע מה קרה. בכל מקרה לא רציתי להניח הנחות מבלי ששאלתי אותה על כך לכן לא סיפרתי שום דבר ספציפי.
ציפיתי שיכאב לה אבל לא ציפיתי שהיא תתחיל לשבור לי כוסות בבית.
האמת שחבל לי ממש על הכוס שאנה שברה היא באמת הייתה יפה, וגם היא הייתה מסט.
לא ציפיתי לכזו פראות. היא נראתה בחורה עדינה, כנראה שטעיתי.
אני לא יודע אם אני מרוצה מזה שהיא לא עדינה כמו שחשבתי או שזה הרס לה את כל המוניטין.
לקח לי רגע לחשוב על זה.
לא, האמת שזה לא כזה משנה לי, אולי אפילו עדיף.
אני חושב שעד היום לא חשבתי על ההעדפה הזו.
אבל עכשיו אני יודע שזה די מוצאת חן בעיניי.
את כל השיחה הזו ניהלתי בראשי בזמן שישבתי על הספה הלבנה הגדולה בסלון שלי ליד רגליה של אנה. למרות שעברה כבר חצי שעה והשפעת משככי הכאבים שהבאתי לה החלה לפעול עדיין נשארנו באותו המצב.
חשבתי לעומק כמה היה חסר בחיי השקט והמנוחה.
(נכון שאנה היא לא הבחורה הכי רגועה העולם אבל הבנתם את כוונתי) היה חסר לי הבית.
בחודשים האחרונים כמעט ולא בילתי רגע אחד בבית העצום.
בזמנו זה הרגיש לי נכון. לא רציתי לחזור לבית ריק ולהרגיש בודד לכן שעות העבודה האינטנסיביות הסתדרו לי ולא השאירו לי רגע לבלות לבדי בבית.
המשרד שלי שימש לי כבית והספה שהייתה שם שימשה לי כמיטה בעוד שהבית שימש לי רק כתחנת מעבר.
אבל עכשיו, כשיש עוד מישהו שנמצא איתך בבית אתה כבר לא מרגיש בודד.
בשעות האחרונות לא חשבתי לרגע על ים העבודה שמחכה לי כשאחזור למשרד. לא חשבתי על הבדידות בבית.
וזה הרגיש טוב לשם שינוי.
