אנה
עיניי נפקחות לצליל משמע צעקות עמומות ולאחר כמה שניות מלמולים לא מובנים.
נימת הדיבור של רעש המלמולים נשמעה שמחה אבל אני לא כל כך בטוחה לגבי זה כיוון שאני לא בדיוק שומעת את הנאמר.
באותו הרגע אני מבינה שריר זלג מפי שהיה פתוח למשך כל הלילה.
אני ממהרת לסגור את פי ולנגב בעזרת גב ידי את ריר שנותר, אני מקווה שאף אחד לא היה עד לדבר הזה.
אני ממצמצת שוב את עיניי שמנסות בקושי רב להסתגל לאור. ישנתי טוב.
החלטתי שהגיע הזמן לקום ולהעלים את ריח הפה הנוראי שיוצא מהבל פי.
אך ברגע שאני משנה את תנוחת גופי כמתכוונת לקום כאב חד מפלח את צידו ממש מתחת לכלוב הצלעות.
אני מהדקת את שפתיי בחוזקה כדי שלא אוציא בטעות הגה מפי כי אחרת אני לא יודעת איזה קול יצא מפי מרוב כאב.
דמעות שקטות זולגות מעיניי ואני קופאת במקום.
מנסה לא לזוז אפילו קצת כדי לא להחמיר את הכאב.
אני מפחדת לפתוח את פי בשביל לקרוא לתומאס ולבקש ממנו שיבא לי משכך כאבים חזק.
אני מפחדת לנשום מפני שאם אנשום אכניס אוויר לריאות ובטני תזוז.
אני נשארת ככה דוממת כמו פסל לפרק זמן שנראה ומרגיש כמו נצח עד שאני שומעת קול צחקוק וצעדים מתקרבים.
