תומאס
הכל קרה בבוקר הזה.
והאמת היא, שלגמרי לא הייתי מוכן.
קמתי מוקדם היום כיוון שחזרתי רשמית מימי החופש שלקחתי והיום אני צריך להגיע אל המשרד.
כמו שאני עושה בכל בוקר כשאני עובד במשרד, אני מתעורר, הולך אל חדר האמבטיה מצחצח שיניים שוטף את הפנים.
לאחר מכן אני יורד במדרגות אל המטבח.
בזמן האחרון יש עומס בעבודה וכיוון שאני גר לבד אני ישן בקומה התחתונה כך שאני פשוט הולך ישירות אל המטבח לאחר ההתארגנות של הבוקר.
כאשר אני מגיע אל המטבח אני מפעיל את מכונת הקפה ומכניס את פרוסות הלחם אל המצנם.
בזמן שאני מחכה למכונת הקפה תסיים להכין את הקפה, ולמצנם שיכין את הצנימים שלי אני מוציא מן המקרר את ממרח החמאה והריבה
(כי אני לא יכול בלי סוכר, מילים של אמא, לא שלי).
מכונת הקפה סיימה להכין את הקפה והצנימים מוכנים.
לקחתי את כל ארוחת הבוקר הטעימה שלי אל האי ומרחתי את הממרחים על הצנימים.
פי נפתח כי לנגוס בארוחה המדהימה הזו שהכנתי לפני מספר דקות אך פי נסגר באותה המהירות שהוא נפתח.
ותנחשו מה, ללא האוכל הטעים.
זה קורה מפני שאני שומע דפיקות ורעשים מהקומה העליונה.
חלקם חלשים יותר וחלקם חזקים יותר.
האדם היחידי שנמצא בבית הזה מלבדי הוא אנה כך שמהר מאוד די ברור לי שזו היא.
