אנה
כשתומאס ואני יצאנו היום בבוקר מהבית אל העבודה, כמו שאנחנו נוהגים לעשות בכל בוקר בשבועיים האחרונים, הייתה לי הרגשה טובה.
אחרי השיחה שניהלתי עם תומאס היום הרגשתי שחשפתי עוד משהו קטן מליבי.
עוד גילוי שהיה קבור עמוק בתוכי יותר מדי זמן.
הרגשתי שיש מי שיקשיב לי ושיש לי למי לספר.
ידעתי שאני בת מזל כאשר נפגשתי עם תומאס לראשונה, אבל עכשיו ידעתי שאני בת מזל.
בנסיעה אל המשרד דיברנו על הסרט שצפינו בו יחד אתמול בלילה.
כחלק מהמסורת החדשה שהמצאנו, לראות סרט יחד בכל לילה.
אם לומר את האמת, אני פחות צופה בסרט, יותר צופה בתומאס, אבל זה לא כזה חשוב.
אני אומרת לעצמי שאסור לי לחשוב על תומאס במובן הזה, למרות שיש לי הרגשה שהוא מרגיש אותה הדבר כלפיי, זה לא הזמן המתאים.
הקשר ביני לבין תומאס עמוק יותר ממה שאני מוכנה להודות וכך גם רגשותיי.
אני גרה בבית של תומאס כבר שבועיים וחצי ואני מרגישה בעננים.
אני מרגישה שזהו המקום שאליו אני שייכת וזהו המקום אני רוצה להיות בו.
תומאס מאמין בי ותמיד דוחף אותי ומדרבן אותי להתקדם.
יש לי עבודה מכובדת ואני מרוויחה את הכסף שלי בעצמי ולא תלויה באף אחד אחר.
אני לא גרה ברחוב יותר.
אני לא סובלת מרעב , קור, חוסר בלבוש או מחסור באוכל.
אני גרה תחת קורת גג ויותר מכל הדברים האלה, יש לי אנשים בחיי שאוהבים אותי.
