תומאס
אני חושב לרגע לפני שאני עונה כי אני רוצה שתשובתי תהיה כנה ואמיתית.
״אני חושב שאני מבין אותך את יודעת״
אני אומר לה.
אני מתייחס לדברים שהיא אמרה לגבי הפחד והבדידות שמרגישה והרגישה כל חייה ומחליט שאם היה לה מספיק אומץ לחשוף חלק משמעותי מעצמה מחייה ומרגשותיה גם אני יכולה את לעשות אותו הדבר.
אז אני מספר לה גם חלק קטן ומשמעותי מחיי ומרגשותיי.
״כשהייתי קטן לא הייתי הילד הכי רזה ומקובל שאת יכולה לדמיין לעצמך.
האמת היא שהחבר היחידי שהיה לי כל חיי הוא גם החבר הכי טוב שלי עד היום.
חוץ ממנו לא היה לי אף לא חבר אחד נאמן ואמיתי כמו אח מעולם.״
אני מעיף מבט כדי לאמוד את תגובתה ואת שפת גופה.
היא יושבת בשקט ומסתכלת עלי בעיניים חודרות וגדולות, אדומות קלות מבכי שנשכח לאט ככל שאני מספר יותר.
אני שמח לראות שהסיפור שלי מעניין אותה ושהיא מקשיבה באמת לדברי.
אפשר לראות את זה מצורת הישיבה שלה ומראשה שנוטה קצת הצידה, על פי שפת גופה ניתן לראות כי השיחה מעניינת אותה וכי ברצונה להמשיך לשמוע את דבריי.
אז אני ממשיך לספר לה עוד פרטים על עברי.
״היו לי בעיות בבית הספר והמון ילדים התנכלו אלי.
לא הזמינו אותי לאף מסיבת יום הולדת או אפילו למסיבות כיתה.
לפעמים הייתי בודד כי גאווין ואני לא למדנו באותה הכיתה כך שלפעמים הציקו לי גם בכיתה ולא רק בהפסקות״.
