להבות של שלג ‏

פרק -38- טוהר האהבה

~לוסיונה~

לבושה אני מתבוננת בעצמי מול הראי. אמא אוחזת בכתפיי בהתרגשות. ״לוסי את נראית מדהים בשמלה הזו.״ אני מחייכת מבחינה בכך שהיא כל כך מתרגשת עד כדי כך שיורדות לה דמעות.
״אמא.״ אני מסתובבת אליה בשאלה.
היא נושמת עמוק. ״לא חשבתי שתהיה לי הזדמנות כזו לוסי, לא חשבתי שאראה אותך כך. בשמלה כזו.״ אוחזת בכפות ידיי בחוזקה.
אני מהנהנת. כי זה נכון גם אני לא חשבתי שהיא תהיה לצידי שוב.

״את לחוצה?״ לוחשת.
״מעט. כן. מה אם אביך את עצמי מול ויטו?״ אני לוחשת.
אמא מזיזה את ראשה, ״את לא. את תצעדי בגאווה וחוץ מזה ויטו מהופנט ממך, אני רואה לו בעיניים.״ צוחקת.
אני מעלה חיוך על שפתיי ומנסה להוריד מעט את הלחץ.
״שתעמדי מולו בטקס את תראי זאת בעצמך, תתבונני בעיניו תראי בדיוק מה הוא מרגיש.״
אני נושכת את שפתיי, ״ומה אם אביך את עצמי בסוף הערב?״ אני מרגישה את לחיי עולות באש.
אך אמא מזיזה את ראשה, ״עשי מה שתרגישי לנכון, ויטו לא יכפה עלייך.״ מהנהנת בנוקשות.

היא מביטה סביב ולוחצת על כפות ידי. ״שם,״ אני מביטה בה בשאלה. ״לעולם לא היית במצב כזה נכון?״ שואלת ונראה שהיא מעט חוששת.
אני ממצמצת ומסיטה מעיניי את דמותו של ון.
״ומה אם כן? ויטו לא ירצה בי?״ אני מביטה בה באימה.
אמא מזיזה את ראשה מצד לצד. ״ויטו לא שאל אותנו דבר על כך.״ אני מהנהנת ועוצמת את עיניי. ״לא הייתי עם אף אחד.״
אמא מחייכת ״גם אם כן, זו רק מסורת עתיקה..״ מנסה להרגיע אותי.

אני עומדת במקומי ולוקחת כמה נשימות, שיצאנו מהמכונית התבוננתי במבנה המרהיב. ״הוא נראה כמו ארמון.״ לחשתי לאבא שעמד לצידי. החלונות עם הזכוכיות הצבעוניות, הגגות החדים. המבנה נראה עתיק כאילו נבנה לפני שנים רבות. אני בטוחה שבעיניה של קיארה המבנה נראה אפילו מעט מרתיע. הקתדרלה גבוהה מאוד ואני בשמלה הלבנה נראית לצידה כמו נסיכה אבודה.
כולם כבר בפנים אבל אני עדיין עומדת מול הדלתות הסגורות, לוקחת נשימה נוספת.

״את תחליטי מתי להיכנס, כולנו נחכה לך בפנים.״ קולו של אבא חוזר בראשי. אני אוחזת בזר הורדים שויטו שלח לי עם אלסיו. עוצמת את עיניי ותוהה האם זו הייתה טעות לשלוח את הורי פנימה קודם. הייתי צריכה אותם כאן איתי.
תסתכלי עמוק בעיניו ותראי את הרגש שיש בהן. אני חוזרת אחרי מה שאמא אמרה קודם לכן.
״יהיה טוב.״ אני לוחשת בעיניים עצומות ולוקחת צעד אחד קדימה.
הדלתות נפתחות ואני צועדת קדימה.

החלל מולי פשוט עצום, עמודים רבים צמודים אל הקירות. החלונות עגולים והאור דרכם כל כל חזק, המקום צועק עושר. הכל עטוף זהב. התקרה גבוהה ומלאה בקשתות מחוברות זו בזו.
המחזה מולי מרהיב כל כך עד שאני כמעט שוכחת מהעיקר.
ממנו. ויטוריו. הוא עומד לבוש בחליפה בהירה ומהודרת, עיניו האפורות עוקבות אחרי עד שאני מגיעה אל קדמת המדרגות. הוא צועד לעברי, מתקרב ומושיט לי את ידו. אני אוחזת בה ונעמדת ממש מולו. מסתכלת לו עמוק בעיניים ומצליחה לראות בהן את אותו הרגש שאמא הזכירה.
אני תוהה האם גם בעיניי נראה רגש זהה.